שנת הלימודים האחרונה היתה בין הקשות והמורכבות שידעה המדינה. שנה שבה ילדים איבדו בני משפחה, חבריהם נחטפו, נעקרו מבתיהם, בילו ימים בממדים או מקלטים, התמודדו עם חרדה לחץ ופאניקה. שנה שבה הבנו שוב כמה חשובים המורות והמורים בחיי הילדים והילדות, ואת תפקידה של מערכת חינוך ציבורית מתפקדת לקיומו של חוסן חברתי. מערכת החינוך היוותה עבור התלמידים עוגן, שגרה בתוך הכאוס של המלחמה, יציבות וביטחון וקיבלה אל חיקה ילדים ובני נוער במצבים רגשיים ונפשיים לא פשוטים עם התמודדויות חדשות שנכפו עליהם מתוקף המציאות. 

לצערי בכל הנוגע למטרות ויעדי מערכת החינוך היה ניסיון להמשיך להתנהל רגיל בכל הקשור למבחני הבגרות מלבד מעט הקלות. מבחני המגן והבגרות התקיימו שנה שעברה לא רק בצל המלחמה והשלכותיה אלא גם בצל עיצומי ארגון המורים שנמצא במאבק על תנאי העסקה וכנגד הפרטת החינוך. המאבק הינו מאבק מוצדק ואין עוררין על חשיבות התנאים של המורים, המחנכים של ילדי ישראל. אך כחלק מהעיצומים נדרשו המורים לא להעביר ציוני מגן. החלטה קשה ששמה את התלמידים במצב נוסף של חוסר וודאות לקראת מבחני הבגרות וערערה יחסי האמון הכה חשובים בין המורים לתלמידים. מצבים כאלו הם הזדמנות לבחון מחדש דפוסים וקיבעונות. יתכן שאין צורך לשחזר את מה שהיה ולהשתמש באפשרות הזו לצעוד קדימה. 

מערכת החינוך בישראל לאורך השנים חינכה תלמידים ותלמידות ללמוד למען הציון, להשקיע רבות לקראת הבחינות וללא הציונים אין להם אינדיקציה למוכנות שלהם לבחינה. הציון הוא זה שנותן אישור לרמת הידע שלהם וליכולת שלהם והוא זה שמגדיר אותם. לנער שמסיים בחינה ולא יודע להעריך באיזה מידה הצליח חסרה מיומנות חיונית של הכרה עצמית. אם מורה לא מתורגלת למשב תלמידה שלה במה היא חזקה ובמה עליה להשתפר, אז המספר ניוון את התפקיד החשוב של ההערכה.  

אני מאמין בכל ליבי שהערכה היא חיונית לפיתוח הערך וההכרה העצמית ולכן עלינו לפתח שיטות איכותית. "פרסים" או "עונשים" כפי שמתפרשים ציונים בעיני התלמיד, אולי מעודדים יותר מוטיבציה אצל חלקם אך לא מקדמים למידה אמתית. כאשר היכולות שלהם או הידע שרכשו מוערכים במילים, בהסברים, בנימוקים הם יכולים לדעת במה הם טובים ויכולים לחזק, במה צריכים להשתפר, במה אולי הם זקוקים לעזרה וכך מתקיימת למידה משמעותית.  

אחרי שנה כזו ולקראת השנה החדשה, עלינו כאנשי חינוך לעצור ולשאול את עצמינו האם הדרך הזו שבה תלמידים מוערכים על ידי מספרים היא נכונה בכלל ובמיוחד בתקופה שבה תלמידי ישראל נמצאים כעת? מניסיוני אני יודע שכאשר אין לחץ של ציונים התלמידים נהנים מהלמידה, מהדרך, הם מתעניינים יותר, בעלי מוטיבציה עמוקה. מה שמניע אותם ללמידה זה הסקרנות, הרצון לדעת ולהתפתח ואם מצבם הנפשי לא מאפשר להם להיות פנויים ללמידה, הציון לא תלוי להם מעל הראש אפשר למצוא את הדרך לעזור להם ולקדם אותם.  

אני יודע שמערכת החינוך היא מערכת מורכבת ומסועפת ולא פשוט לבצע בה שינויים, אבל אם נשים את טובת הילדים מול עינינו ונשאל את עצמינו מה התוצאה אליה אנחנו שואפים להגיע כשהתלמידים מסיימים בית ספר? האם המספר איתו הם יצאו לחיים הבוגרים הוא זה שיגדיר אותם ויקבע את עתידם? הרי אנחנו כבר יודעים היום שבשביל להצליח בחיים, לרכוש מקצוע מבוקש, לעבוד בעבודה מעניינת ומספקת לא חייבים את הציונים שמקבלים בבית ספר. מה שצריך זה מיומנויות, ידע, יכולות חברתיות ורצון, ואת כל זה לא ניתן לסכם במספר לא השנה ולא בכלל. 

אוהד להב (צילום: פרטי)
אוהד להב (צילום: פרטי)

הכותב הוא מנהל התיכון החברתי תל אביב יפו