הכדורגל הישראלי הוא לא רק ספורט; הוא מיקרוקוסמוס של החברה כולה. באצטדיונים נפגשים יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, מכל קצוות הארץ וכל המגזרים, וכולם מתכנסים סביב אותו המשחק. במובן הזה, הכדורגל הוא זירת מפגש נדירה שבה מתגלות לעיתים הזדמנויות חיוביות ומפתיעות. אך גם בזירה הזו, כמו ברחובות הערים שלנו, האלימות והרעל מוצאים את דרכם החוצה כשהמתח והרגשות גואים.
האירוע האחרון באצטדיון טרנר, שבו פרצה קטטה בין אוהדי הפועל באר שבע לאוהדי הפועל סכנין, מהווה תזכורת כואבת למצבו של הכדורגל הישראלי, אך מעבר לכך, הוא משקף את המתחים והאלימות הרוחשים מתחת לפני השטח של החברה הישראלית. המגרש, כך נראה, הפך לבמה שמציגה את הכאב, הפחד, והזעם שמבעבעים בלבבות של רבים מאיתנו בעיקר בתקופה הכואבת והגועשת הזו.
בין אמוציות לאלימות
בכל פעם שאני מגיע לאצטדיון, אני נפעם מחדש מהעוצמה של האירוע: עשרות אלפי גברים צעירים, מלאי תשוקה ואדרנלין, נפגשים במעמד כל כך אמוציונלי. מה שמפתיע אותי תמיד הוא לא כמה מקרים של אלימות מתרחשים, אלא כמה מעט. בהתחשב בהיסטוריה העכורה של סכסוכים אלימים במדינה שלנו, מגרשי הכדורגל עשויים להיראות כסיכון בטוח. אך במרבית המקרים, אין אלימות ממשית בין הקהלים, למרות הקריאות והמתח הרב.
בעיני, זו תזכורת לכך שהכדורגל יכול לשמש גם כזירה של פיוס. איפה עוד בחברה הישראלית נפגשים יהודים וערבים במספרים כאלה ובאופן כה סוער? זהו אחד המקומות הבודדים שבהם מתאפשרת אינטראקציה שכזו, גם אם לפעמים היא לובשת צורה של יריבות עזה.
למעשה, מעניין לראות דוגמאות נוספות לכך מרחבי העולם. באנגליה, למשל, היריבות בין אוהדי מנצ'סטר יונייטד וליברפול היא אחת המרשימות והמורכבות ביותר בעולם הכדורגל. במשך שנים רבות התבטאה היריבות הזו גם באלימות קשה ביציעים ובסביבתם. אך בעשור האחרון, הודות ליוזמות משותפות של המועדונים, האוהדים והמשטרה המקומית, הצליחו להפחית את האלימות בצורה דרמטית. אחת הדוגמאות המעניינות הייתה יוזמה משותפת של שני המועדונים לתמוך יחד בארגונים צדקה מקומיים – צעד שסייע להפחית את המתח ולהביא את האוהדים לראות זה בזה שותפים למעשה.
מציאות מורכבת ומגרש נקי
נכון, האצטדיון אמור להיות מקום נקי מכל מה שקורה בחוץ – אבל זו בקשה כמעט בלתי אפשרית. בדיוק כמו החברה שממנה הם באים, כך גם הקהלים במגרש מביאים עמם את הכעסים, את התסכולים, ואת המתחים הפוליטיים והחברתיים. הכדורגל הוא מראה שמאפשרת לנו לראות בבירור את החברה הישראלית על גווניה השונים.
ובכל זאת, לאלימות, גזענות, בריונות, ונדליזם – אין מקום בכדורגל, ולא בספורט בכלל. יש הרבה דרכים אחרות להוציא אנרגיות ולבטא רגשות . האתגר האמיתי הוא איך לייצר סביבה במגרשים שמקדמת ערכים של כבוד, סובלנות והכלה, גם כשמחוץ להם הסערות לא שוככות.
כדורגל כמפגש חברתי
באחד הטורנירים שלנו בחודשים האחרונים, ראיתי בעצמי כיצד הכדורגל יכול לחבר בין אנשים מכל קצוות החברה. קבוצה של ילדים יהודים וערבים שיחקו יחד בקבוצות מעורבות. בתחילת המשחק היה אפשר להרגיש את המתח באוויר – כאילו המגרש הפך לזירת קרב. אבל ככל שהמשחק התקדם, ראיתי אותם מחייכים, מעודדים אחד את השני, ואפילו מחבקים אחרי שער. זה היה רגע שהזכיר לי שהכדורגל יכול להיות יותר מסתם משחק – הוא יכול להיות גשר בין עולמות.
הכדורגל הוא לא הבעיה – הוא רק הסימפטום. אם נרצה לראות שינוי במגרשים, אנחנו חייבים לראות שינוי בחברה. וזה תלוי בכולנו.
הכותב הוא עומר ליבנת, המייסד והמוביל של ארגון ספורט חברתי "החלוץ" מבית דרור ישראל לילדים ונוער, שפועלים מעל 14 שנה לשינוי שדה הספורט בישראל דרך הפעלת תוכניות לקידום חברה שוויונית וסובלנית יותר