10 חודשים. 10! 10 חודשים חלפו מאז נכתב (21.1.24) אחד הטורים הראשונים שלי במלחמה הזו ובו שני אפיונים חשובים:
ניהול לקוי - האירוע מנוהל כמו מבצע צבאי ולא כמו מלחמה. ההתמקדות היא ברובה במאמץ צבאי (אש ותמרון) ואינה משלבת מאמצים נוספים מקבילים כנדרש במלחמה (משפטי, כלכלי, הסברתי, דיפלומטי ועוד). הכוונה היא למאמצים מתוכננים, מרוכזים ושיטתיים, לא למאמץ רגעי כזה או אחר.
אפיון אסטרטגי שגוי שמפספס את מרכזי הכובד האמיתיים של חמאס ומה חשוב לו – לא יכולותיו הצבאיות (שהן בנות שיקום), אלא יכולותיו השלטוניות והאזרחיות שמרגע שיילקחו ממנו אינן הפיכות. הטור כלל גם המלצות פרקטיות לכלים שיאפשרו שינוי ובהם גם ובעיקר שליטה על הסיוע ההומניטארי הנכנס לרצועה ועל חלוקתו ברצועה.
לצערי, 10 חודשים חלפו, ולמעט מספר ניסיונות קטנים שנכשלו, לא באמת הושקע מאמץ בנטרול יכולותיו האזרחיות של חמאס. לא נעשה כל מאמץ לקחת מחמאס את חלוקת הסיוע ההומניטארי ברצועה.
מדינת ישראל הוסיפה להתמקד כמעט אך ורק במאמץ הצבאי, ולא באמת השקיעה במאמצים המקבילים הנוספים הדרושים בעת מלחמה, אלא רק כאשר הגיעה למצב שבו הייתה חייבת להתייחס לנושא כזה או אחר.
מה קיבלנו?
חמאס הוכה שוק על ירך מהבחינה הצבאית, אבל נותר הריבון בעזה בעיני האוכלוסייה ובעיני העולם (גם אם לא לגיטימי, אלא כסוג של השלמה עם המציאות). הדבר מאפשר לו בשלב הנוכחי להיות צד במו"מ לעסקה, ועוד כזה העומד על דעתו (שווה ערך לישראל) כשכולם, כולל ארה"ב הגדולה, ממתינים בשקיקה למוצא פיו. פעיליו האזרחיים פועלים בשטח באופן די חופשי כשהם נטמעים באוכלוסייה האזרחית, חוסמים כל סוג של ביקורת או ממשק/שת"פ עם כוחות צה"ל בשטח ונהנים בלית ברירה (מאמון או מפחד, זה לא משנה) מלגיטימציה ציבורית רחבה.
המשמעות היא, כפי שכבר נאמרה בינואר, שמקבלי ההחלטות במדינת ישראל ומערכת הביטחון או שלא יודעים ערבית ואינם קוראים את חמאס היטב, או לחילופין שאינם מעוניינים לקרוא היטב את הארגון. כך, בתום עשרה חודשים, עולה שלמעט פגיעה צבאית משמעותית ביכולותיו הצבאיות של חמאס, דבר במציאות האסטרטגית לא השתנה באופן מהותי מהמצב שבו היינו ב-7 באוק'. כאמור - אין יכולות להוציא לפועל 7 באוק' נוסף, אבל המוטיבציה והתנאים מסביב לא באמת השתנו.
והנה השבוע, הלכה למעשה, הודה בכך גם ראש הממשלה בעקיפין והודיע כי הנחה את צה"ל לקחת אחריות על חלוקת הסיוע ההומניטארי ברצועה, הנחייה שיכולה הייתה להינתן חודשים רבים קודם לכן.
קונקרטית - רצח החטופים השבוע המחיש לנו כי פג תוקפה של האסטרטגיה הישראלית הנוכחית ברצועה. חלקית כתוצאה מסיום הפעולה ברפיח ומסיום הפעולה החוזרת בחאן יונס, אבל ובעיקר כתוצאה מזה שאסטרטגיית ציד הראשים והשמדת המנהרות קיבלה השבוע תמרור עצור בוהק שמשמעותו משוואה חדשה שחמאס מבקש לשים על השולחן - המשך לחץ צבאי וניסיון לחפש אחר אנשינו ואחר חטופים במנהרות יוביל לרצח חטופים.
זו משוואה שעלינו לשבור לאלתר, והדרך לכך עוברת באימוץ ההמלצות מינואר 24 ובאסטרטגיה חדשה שעל מדינת ישראל לאמץ כלפי חמאס בפרט וכלפי המלחמה בכללה.
ניתוח קצר של חמאס (ובשפה הערבית) יגלה כי לחמאס כיום נותרו שני אינטרסים עליונים:
שרידות אישית ושמירה על חיי סינוואר. את זאת הוא מנסה להבטיח באמצעות "תעודת הביטוח" של חגורת חטופים חיים שמקיפה אותו.
שמירה על ריבונותו ברצועה כמעט בכל מחיר - כדי שזו תאפשר לו לצאת כמנצח מהמערכה, ובהמשך לשקם את כוחו (גם אם זה יהיה מאחורי מעין ממשלת בובות דוגמת מודל חזבאללה בלבנון).
היות שהניסיון לתפוס את סינוואר ולפגוע בשרידותו האישית נבלם השבוע, נכון יהיה לעבור מ"אסטרטגיית ציד" ל"אסטרטגיה של ייתור" - יש לוודא כי חמאס אינו עוד הריבון ברצועה, ולהסיר כל פוטנציאל לכך גם בתפיסתו את המערכה. הדרך לשם עוברת דרך הפקעת חלוקת הסיוע ההומניטארי מידיו (וממש לא מדובר בממשל צבאי כדעת חלק מהפרשנים) ולמעשה הפקעת התלות של האוכלוסייה העזתית בו, ודרך הכנסה של גורמים ממדינות המפרץ או לחילופין חברות אבטחה אמריקניות פרטיות שייקחו אחריות על כלל השירותים המוניציפאליים ברצועה. עוד ניתן לחדש את ההצעה להגלות את מחבלי חמאס מהרצועה בסיום המערכה, מה שעשוי לעלות בקנה אחד עם האינטרס שלהם להוסיף ולחיות.
ברגע שיקודם מנגנון זה, יהפוך חמאס ל"מיותר". תהיה כתובת אחרת בעזה – הן לאוכלוסייה והן לקהילה הבינ"ל. לא רק מיותר, אלא גם בלתי רלוונטי ליום שאחרי.
זה צפוי לחולל סערה עצומה בארגון, ויהווה מנוף לחץ מאוד משמעותי עליו להגיע לעסקה בהקדם על מנת לעצור את המשך תהליך ה"ייתור". ברגע שחמאס מעוניין בעסקה, ניתן להניח שהוא ישמור על החטופים מכל משמר ולא יעז לרצוח נוספים, כפי שעשה השבוע.
כל זה אפשרי לביצוע, לא כולל עלויות גבוהות במיוחד ומהווה שלב מעבר הכרחי לקראת היום שאחרי שבו צה"ל אינו שולט אזרחית ברצועה (אלא רק ביטחונית) – מודל איו"ש, וכאן אני קורא תיגר על חוות הדעת "המלומדות" של חלק מהפרשנים שכבר הפכו את שלב המעבר לשלב הקבוע והוסיפו לו, משום מה, נדבך כלכלי כבד.
במקביל, יש להחיות לאלתר שורה של מאמצים מקבילים הכרחיים:
מאמץ משפטי להוקעת הלגיטימציה שיש לארגון ברחבי העולם והוצאתו מחוץ לחוק. בהקשר זה יש לומר שזה לא סביר שארה"ב היא זו שהגישה השבוע כתבי אישום נגד סינואר ונגד פעילים נוספים בארגון, בעוד שישראל טרם עשתה זאת. זה חלק אינטגרלי מהיום שאחרי וגם מהמסרים לקראתו, האומרים - חמאס לא ישוב למעמדו הקודם, וניתן לפתח לצידו, כאמור, גם אופציית ההגלייה.
מאמץ כלכלי נגד דרכי המימון של הארגון - עדויות שונות לאורך המלחמה רמזו שהארגון מרוויח כספים רבים מהשקעות בחו"ל ומעבודה ברשתות החברתיות. בכך ייעצר זרם המימון שגם הוא בפני עצמו מהווה צינור חמצן לארגון.
מאמץ הסברתי מחודש המזכיר את זוועות חמאס, אך גם כזה המשרטט את המציאות החדשה ביום שאחרי ע"פ התפיסה הישראלית, ולה היא טובה לעולם.
לאסטרטגיה החדשה יש גם נדבך צפוני הכולל הסטת משאבי הלחימה לצפון וניצול המבוכה האסטרטגית של הצד השני על מנת לעצב מציאות שונה בזירה זו. גם זה דבר אפשרי ויש לישראל הזדמנות אסטרטגית טובה לזה בעיתוי הנוכחי.
בהנחה שהפעם תפעל ישראל במהירות ותסיט את הנדרש, אני מניח שניתן יהיה להגיע לעסקת חטופים הומניטארית לפחות בתוך מספר שבועות מועט מרגע יישום האסטרטגיה החדשה.
זה בידינו. בזבזנו מספיק זמן.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים