הגנרל האמריקאי המפורסם במלחמת העולם השנייה ג'ורג פטון אמר: "הצלחה איננה מה שאתה עושה כשאתה בפסגה אלא כמה גבוה אתה יכול להגיע אחרי שהתרסקת לרצפה."
הרצח המזוויע של החטופים כפסע לפני שחרורם הוא סוג של מקבריות היסטורית, כמו רצח אסירי מחנות ההשמדה בצעדת המוות רגע לפני תבוסת גרמניה.
הודעת החמאס על רציחתם המכוונת וגם לקיחת האחריות היו רגע של שפל אנושי אוניברסלי שהדהד בעולם כולו. העובדה שהרש גולדברג, אזרח אמריקאי שהוריו נאמו בוועידה הדמוקרטית בשיקגו נמנה על הנרצחים בדם קר, זעזעה את הציבור בארצות הברית ואת הממשל שהתבטא נגד החמאס באופן חסר תקדים. אפילו מוסדות האו"ם העוינים אותנו מאז ומתמיד יצאו מגדרם והתכנסו בחוסר התלהבות לדון בסוגייה שעד כה נמלטו ממנה כמו מאש.
לרגע קט אחד נדמה כי חלה תפנית, זיכוך קצר, גפרור קטן ניצת בלהבה אנושית. את הרגע הזה היינו חייבים למנף כדי להטעין את מצברי הלגיטימיות שלנו שהידלדלו, ואולי אף ליצור תפנית במערכה. אך ראשית, היה עלינו לברור את המילים הנכונות.
מילים אינן רק תיאור, אלא הן הבניה של מציאות, ופעולות, לעיתים קרובות - מיישרות קו עם המילים. מהרצפה הזאת היינו צריכים לנתר, להדהד, להעצים ולדרוש כי החמאס יוכרו כפושעי מלחמה, להתבסס על אמנות בין לאומיות ולייצר לגיטימציה מחודשת למאבק הטוב מול הרע. חליפות אסלאמית רצחנית מול נאורות דמוקרטית מערבית.
אלא שאז הגיח משום מקום הילד הכי חכם בכיתה שמראה לכולם את ידענותו המופלגת מצויד במפה אינטראקטיבית מהאייטיז, מגיח כמו למטס הצדעה משום מקום, עושה לולאה ומתרסק על המצוק היישר מול הצופים המשתאים. כישרון הוא עזרה טובה, אבל תזמון הוא הכל.
חיש קל הוא הופך את ציר פילדלפי לליבת הסכסוך, למקום המקודש ביותר לשלושת הדתו. כך, כמעט כמו במשחק מחשב, לוחצים על "התחל" וכל השחקנים חוזרים כהרף עין לעמדות המוצא. ישראל חוזרת לתפקיד הקבוע שלה - ממקשת סדרתית של הסכם. בדיוק כמו החמאס. וכעת יש גם תוסף לדלק, שאיפות טריטוריאליות בעזה. נשיא ארצות הברית ביידן לוקה בלאות הגובלת ברוח נכאים תבוסתנית שוב גוזר גזירה סימטרית שווה: שני הצדדים מבחינתו מטרפדים את ההסכם, שני אשמים שווים, ופוף - פג לו רגע ההתפכחות. אין יותר רשע ואין קרבן. החמאס נאחז בחדווה בשתי ידיים בסולם שהענקנו לו, והנה שוב אנו צועדים בעיניים פקוחות למלכודת.
פרובוקציה היא כמו זיקית. היא אלופת הזיקיות בעולם, כי היא יודעת להתאים את עצמה לכל מצב בצורה מושלמת. פעם היא מתחפשת לתסכול, פעם לכעס, פעם לצדקנות, אבל הכי היא אוהבת להתחפש לאידאולוגיה.
עודד עילם הוא לשעבר ראש חטיבת הפח"ע במוסד