בנסיבות הרות האסון שאנחנו שרויים בהן יש חשיבות רבה מתמיד לחינוך. כאשר מדינה מבוססת זמן רב במלחמה שאין לה תכלית נראית לעין ובת השגה, אבל יש לה מנהיגות מדינית ששום דבר רע אינו זר לה, הצורך בחינוך ראוי עולה מאה מונים.

במשך כל שנותיה נתונה ישראל בסוגים שונים ובזירות שונות של מלחמה; אבל מעולם לא הייתה נתונה במצב כפי שהוא היום. משרד החינוך שלנו אינו שונה ממרכיבים אחרים של הממשלה, שמובילה את ההרס כאיש אחד. בנסיבות הרות האסון הללו, שלושה דברים חשובים למערכת החינוך: חינוך לערכים הומניסטיים, פיתוח חשיבה ביקורתית והאומץ להוביל את אלה בבית הספר.

חינוך ערכי.

מטרת הערכים ההומניסטיים היא להיטיב את האדם ולהעלותו לדרגה גבוהה יותר של אנושיות: לראות בזולת (מכל המינים) אדם, ולראות באדם את נזר הבריאה; לראות את מעלותיו ולסייע לו לטפחן; להיות שוחר שלום ברוח תהילים: “בקש שלום – ורדפהו”; לקדם סולידריות חברתית ושוויון; להפוך אויב לאוהב; לחזק את הדמוקרטיה הליברלית כמבנה משטרי שבא להיטיב עם כולם; ולדעת להכיל את החלשים והשונים. ערכים הפוכים מאלה – הסתה של אחד בזולתו, הרס הדמוקרטיה, הרס השוויון, עשייה לטובת השליטים ולא הנשלטים – סופם שמביאים חולשה לאומית לאורך זמן.

חשיבה ביקורתית.

דווקא בעידן של משבר לאומי חמור ללא תקדים, יש לטפח את החינוך הביקורתי. יש להביא אל שולחן הדיונים הכיתתי סוגיות רבות, ולבחון אותן לעומקן. דוגמה לסוגיות כאלה היא שאלות כמו: האם הטיפול בנושא החטופות והחטופים הוא ראוי, ומה צריך היה לעשות אחרת – אם בכלל? האם מלחמת 11 החודשים מנוהלת נכון ומדוע היא צריכה להתארך כה? האם יש לנו מנגנון שלטוני מתאים לנהל את המלחמה הזאת? איך נפתור את בעיית המפונים או את בעיית אלה שסמוכים לגבול ואינם מפונים? כיצד תסתיים המלחמה, או שהיא מנת חלקנו לשנים ארוכות? איך נמנע מאנשים רבים להגר ממדינה שמפנה עורף לשלום וקוראת את אנשיה להילחם שוב ושוב ובחזיתות שונות? האם אנחנו מקפידים לשמור על צלם אנוש בתוך המלחמה המתארכת? ועוד שאלות קשות, שהעיסוק החיוני בהן מצריך זמן רב.

האומץ להאמין ולחשוב.

במצב שנוצר, יש בתוך ישראל יותר ממדינה אחת. השסע החברתי הוא רחב מני ים לאחר שהממשל הקיים הצמיח מחלוקת שאינה מאפשרת הידברות ממשית, ובעיקר חופש חינוכי להבעת דעות. מנהלות ומנהלים נדרשים בזמן הזה לאומץ לב, ממש כך, כדי להוביל את החינוך הערכי שהוצג למעלה, אשר סותר את האג’נדה הממשלתית. אבל אם לא יגלו את אומץ הלב הנדרש, יחטאו למשימתם. מטרת החינוך לדעת “כל מחנך גדול – קונפוציוס, אפלטון, הלל הזקן, קיקרו, ארסמוס, לוק, רוסו, ג’פרסון, מונטסורי, דיואי – כל אחד ממחנכים גדולים אלה האמין כי יש רעיון פוליטי, רוחני או חברתי שיש לקדמו בעזרת החינוך” (ניל פוסטמן). מחנכי ישראל נקראים בעת הזאת לשאוב השראה ועידוד מאנשי החינוך הנזכרים כאן ועוד רבים אחרים.

חלוקת זמן.

בצוק העתים הנוכחי המחנכים נדרשים לעבור משעה שבועית לחינוך, שהוקדשה הרבה לנושאים כיתתיים סידוריים - לשעה יומית, שתעסוק בענייני מהות. עניינים אחרים, חרף כל חשיבותם, ויש רבים כאלה בחינוך, יחכו לזמנים אחרים, מתאימים יותר.