רציתי לכתוב על שובו של ניסיון ההפיכה המשטרית ועל הניסיונות הנואלים של השר לוין ושל ונתניהו להשתלט על בית המשפט העליון משיקולים פוליטיים ואישיים. רציתי לכתוב על המשטרה שנפלה והפכה למשטרה פוליטית ועל השר בן גביר שגורר רגליים אל מול הפריצות לבסיסי צה”ל ומעודד בבוטות את הפרת הסטטוס קוו בהר הבית. על משטרה שרוח המפקד מהלכת בה אימים על שוטרים וקצינים בכירים שמזדרזים לעצור באגרסיביות צעירה שעל פי החשד השליכה חול לכיוונו של השר בביקורו התמוה בחוף הים.
רציתי לזעום גם על הטקס הבזוי שמתכננת לנו השרה מירי רגב ב־7 באוקטובר, טקס מהונדס, מוקלט וללא קהל, שלא היה מבייש את קים ג’ונג און ונועד לשכתב את ההיסטוריה ולהשיל מהאחראים למחדל הנורא של ה־7 באוקטובר כל בדל של אשמה. רציתי להזכיר שגם היום, וביתר שאת, יש מי שממשיך לפלג ולשסע את העם הזה בכוונה תחילה, בנבזיות וברשעות אין קץ.
מ-7 באוקטובר ועד היום: בכירי הדרג המדיני והצבאי מציגים כרוניקה של כישלון
מבנימין לבנימין: גנץ הראה לנתניהו מה זה "לעשות הכל" למען העסקה
ורציתי גם להביע צער ואכזבה קשה משתיקתו המבישה של הנשיא הרצוג לנוכח כל אלה. במקום להצביע על האשמים במחדל, על הפורצים את גדר הדמוקרטיה, על המחרבים את המדינה, הוא מנרמל אותם בסימטריה מזויפת ובפטפוטי אחדות מאוסים וריקים מתוכן. רציתי לכתוב על כל אלה, אבל הכאב האינסופי והצער העמוק על גורלם של החטופים בעזה הכתיב אחרת.
מה קרה לנו שכבר כמעט שנה איננו מעלים על נס ומעמידים בראש סדר היום את השבת החטופים? האם קהה לבנו? האם קהו חושינו? נראה כי בכל מה שקשור לממשלה הזו, לראשה ולתומכיה התשובה חיובית. קשה להבין איך מישהו יכול לחולל את הספין הנבזי של פילדלפי על גבם וחייהם של החטופים הנמקים במנהרות חמאס. הרי כל בר דעת מבין שנחזור להילחם בחמאס ולהשלים את מלאכת השמדתו. הרי ביהודה ושומרון אנחנו נלחמים בטרור שוב ושוב, נכנסים ויוצאים ככל שנחפוץ.
מה מציעים תומכי ספין פילדלפי, שנמשיך במלחמת ההתשה האינסופית בחמאס ואולי בעוד עשר שנים נתפנה לשחרור החטופים? מה האיוולת הזו? נכון, אנחנו עומדים מול אסלאמו־נאצים צמאי דם וברברים, אבל כדי לשחרר את החטופים, כדי להציל חיים, עלינו למחול על כבודנו, לסגת ואז לשוב ולהילחם. טרפוד עסקת החטופים גם עומד בניגוד לכל היגיון אסטרטגי, שהרי עסקה שכזו תאפשר לנו להתפנות לזירה הצפונית ואולי סוף־סוף להתמודד באומץ עם ראש התמנון – איראן.
כן צריך לדבר רק על החטופים, על נשמותיהם המעונות והמיוסרות, על המנהרה הצרה והמזעזעת שבה מצאו את מותם ששת החטופים, על התנאים הקשים מנשוא שבהם שרדו עדן ירושלמי, הירש גולדברג פולין, אורי דנינו, כרמל גת, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי. שרדו כמעט שנה ובסוף נרצחו באכזריות ובדם קר.
צריך לדבר על החטופים משום שלמרבה הבושה יש בינינו כאלה שכבר לאחר הטבח הנורא של ה־7 באוקטובר החלו לגדף את משפחותיהם, לתלוש את תמונותיהם של היקרים האלה, לנסות ולסכסך בין המשפחות, להשתלט על מטה החטופים ומה לא. בנבזיות אין קץ ובהוראה מלמעלה הם מוכפשים בערוץ התעמולה הביביסטי ומאוימים על ידי בריוני הרחוב הביביסטו־כהניסטים. כן צריך לדבר רק על החטופים ועל סבל המשפחות. אלה הממתינים ליקיריהם חודשים ארוכים מדי בתקווה אין קץ וגם אלה שכבר קיבלו את הבשורה המרה מכל.
צריך לדבר גם על אחת, עינב צנגאוקר, אמא לביאה, אמו של מתן החטוף, שבתעצומות נפש אדירות צועדת לפני המחנה חזקה ונחושה אך גם מגלה חמלה. כמות הרפש המוטלת באישה הזו, הקללות, הנאצות והאיומים, היא בלתי נתפסת ונראה כי היא מוציאה את הכת משלוותה. אל תוותרי עינב. לכי בכוחך זה. כמו עינב צריכה לנהוג גם האופוזיציה מימין ומשמאל, בעוצמה, בנחישות ובחמלה. כך למעשה הייתה צריכה לנהוג מדינת ישראל כולה לפני ה־7 באוקטובר ולדאוג לאזרחיה כולם.