פרקטיקת פיטום האווזים האכזרית נאסרה בישראל לפני כ־20 שנה לאחר מאבק ממושך. בפרקטיקה זו מחדירים צינור מתכת דרך הוושט של האווז עד לקיבתו, ובאמצעות משאבה דוחסים לקיבה כמויות אדירות של דייסת תירס. חוזרים על פעולה זו פעמיים או שלוש ביום במשך כמה שבועות. בסוף התהליך מתפתח ניוון שומני בכבד האווז, המגדיל את הכבד עד פי שמונה ויותר מממדיו הרגילים, וחונק את האווז מבפנים. האווז בימיו האחרונים מתקשה בהליכה ובנשימה ונגאל מייסוריו רק במשחטה.
הארגונים להגנת בעלי חיים בישראל עתרו אז לבג"ץ כדי להפסיק את הפרקטיקה המפלצתית הזו. בבג"ץ התייצבו מולם לא רק המפטמים, אלא גם משרד החקלאות והיועץ המשפטי לממשלה, שניסו בכל כוחם להגן על הזוועה ולהמשיך את קיומה. המשרדים הממשלתיים הביאו בתמיכה לעמדתם את המומחים שלהם שניסו להמעיט מחומרת הסבל. כנגדם הביאו הארגונים להגנת בעלי חיים מומחים מטעמם שהצביעו על האכזריות הרבה של הפיטום וכן על חוסר ההגינות שבהפיכת האווז באופן ציני לבית החרושת לייצור הכבד המנוון של עצמו, תוך חניקתו האטית בעצם פעולה זו.
שחרור חטופים או השמדת חמאס? כך ישראל תשיג את שניהם | דני ון בירן
חינוך ערכי סותר את האג'נדה הממשלתית | אברהם פרנק
בפני בג"ץ ניצבה בעיה משפטית לא פשוטה: מצד אחד אין זה ממנהגו להתערב בשאלה של מדיניות ממשלתית, והוא תמיד יעדיף את המומחים שמביאה הממשלה לביסוס ולהצדקת מדיניותה על פני מומחים פרטיים שמביאים העותרים. בג"ץ אף נהג לומר כי אין הוא שם את שיקול דעתו במקום זה של הממשלה. מצד שני, זיהה כאן בג"ץ אכזריות קיצונית כלפי יצורים חיים וחוסר הגינות קיצוני בפרקטיקת פיטום האווזים. בהכרעתו קבע לבסוף כי מדובר במדיניות ממשלתית בלתי סבירה לחלוטין המנוגדת לחוק ופסק כי היא בטלה. עוד הוסיף בית המשפט העליון כי המדינה במדיניותה זו הייתה שותפה לדבר עבירה.
ההצעה על השולחן
ב־7 באוקטובר 2023 נחטפו לעזה 251 חיילים ואזרחים מיישובי העוטף וממסיבת "נובה", גברים, נשים וטף, לאחר שבני משפחותיהם וחבריהם נטבחו ונשרפו. המדינה שלהם, שהייתה אמורה לשמור עליהם ולמנוע תרחיש כזה, הפרה את אמונם והפקירה את ההגנה עליהם. במהלך המלחמה חולצו חלק מן החטופים, מרביתם בעסקת שבויים, מיעוטם בפעולות צה"ליות, וחלקם מתו או נהרגו בשבי. לאחר 11 חודשי לחימה לא הצליחה ישראל לחסל את חמאס או לשחרר חטופים נוספים. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, 101 חטופים מוחזקים עדיין בעזה. על השולחן נמצאת הצעה לשחרורם במחיר יקר מאוד: הפסקת הלחימה בטרם השמדת חמאס, הסגת צה"ל מן הרצועה ושחרור אלפי מחבלים רוצחים המוחזקים בישראל. הממשלה, שצריכה להחליט אם לקבל את העסקה, רוצה להבטיח כי היא לא תיצור מצב שיהיה בו כדי איום נוסף על מדינת ישראל כדוגמת 7 באוקטובר. ברקע זכורה ההיסטוריה של העסקאות הקודמות לשחרור שבויים, שהמחבלים ששוחררו בהן חזרו לדרך הטרור והרצח של אזרחים ישראלים. זכורים גם ההסכמים הקודמים עם חמאס, שלא מנעו בדיעבד את המשך התחמשותו, התחפרותו וכן תכנון מתקפה נוספת על ישראל.
מצד שני, אין דרך נראית לעין להשבת החטופים ובעיקר להשבתם בחיים; נהפוך הוא, הזמן שחולף גורם ליותר ויותר מהם לסיים את חייהם במנהרות בעזה. ראשי זרועות הביטחון כולם ממליצים על קבלת תנאי העסקה, תוך קביעה שיידעו להתמודד עם השלכותיה הביטחוניות ולהבטיח שלא ניתפס שוב בלתי מוכנים. במצב זה מה צריכה להיות החלטת הממשלה?
הופקרו כבר פעם
ערך ההגינות והחוזה שבין המדינה לאזרחיה מחייבים להציל את האזרחים החטופים הנמצאים בסכנת מוות מיידית, על מנת שלא להפקירם בפעם השנייה. מיטיבה לתאר זאת המשוררת תלמה אליגון־רוז בשירה "ארץ צבי": "...אל עם אשר לא יחשה, שאת בניו לא יפקיר לזר... אל ארץ אם, לטבורה, קשורים בניה בטוב וברע".
התקפת 7 באוקטובר פרצה קודם כל בגללנו, בגלל חולשתנו הפנימית בלכידות, בקונספציה, ביהירות ובהיערכות, ובלעדי טיפול שורש בתופעות אלה נמשיך לספוג התקפות נוספות מסוג זה. לא הנוכחות שלנו בעזה תוכל למנוע זאת, אלא הנוכחות שלנו כאן פנימה ועוצמתה. לא האסירים המשוחררים צריכים להדאיג אותנו - יש עשרות אלפי מחבלים אחרים בעזה גם אם אלה לא ישוחררו - אלא החוסן הלאומי של האזרחים והחיילים שלנו, המבוסס על האמון שיש להם זה בזה ובממשלתם.
ערך ההגינות, שעליו מבוסס אמון זה, עומד היום למבחן: האם תהיה זו מדינה שכדברי המשוררת נעמי שמר "תושיט את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת" או מדינה שמפנה את העורף אל בניה בשבי האכזרי של חמאס. חובת ההגינות של המדינה כלפי אזרחיה מקפלת בתוכה את קדושת חיי האדם ואת מצוות פדיון השבויים. ניתן ללמוד על כך גם מחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", הקובע: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו. אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם (...) בהסגרה או בכל דרך אחרת". גם לא בהפקרה.
אימוץ ערך ההגינות יפעל לחיזוק החוסן הלאומי של העם כולו וייטיב לא רק עם החטופים הנמקים בעזה. העובדה כי גם המומחים הממשלתיים לביטחון תומכים בעסקה הופכת את העמדה הממשלתית הדוחה את העסקה ומפקירה את החטופים למותם לא רק לבלתי הוגנת, אלא גם למדיניות בלתי סבירה.
התערבות בשאלה של מדיניות ביטחונית היא בדרך כלל נושא שבית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בו; למרות זאת, האם לא ראוי לשקול חריגה מכלל זה במקרה שבו נדרשת הכרעה לטובת שימור ערך של הגינות המצילה חיים?
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
[email protected]