במלחמה הזו שורה של דברים, הן בחזית עזה והן בחזית לבנון שהם ברורים וידועים לכל, אבל משום מה דווקא לגביהם התפיסה לפיה "איזהו החכם הרואה את הנולד" אינה ממלאת תפקיד.
הבעיה היא שחוסר ההפנמה של הדברים ותרגומם לכדי מדיניות סדורה עולה לנו - עולה לנו במשך הזמן של המלחמה, עולה לנו בחיי חטופים, עולה לנו בחיי חיילים, עולה לנו בהפקרת הצפון כבר חודשים ארוכים (ויתכן מאוד בנזק ארוך טווח לפיו רבים מתושבי הצפון לא ישובו עוד לבתיהם גם בסיום המלחמה), עולה בחימושים, עולה בתשתיות, עולה בכלכלה הפרט והמדינה ועוד.
נתניהו לחץ באופן אישי: כך הכסף הקטארי עבר לחמאס
לאחר הפיגוע הפלילי ברמלה: בפשיעה המאורגנת יש להילחם כמו בטרור
ישאל את עצמו הקורא - אז מה, לא הפנמנו? התשובה היא לא. לא הפנמנו את מה שחמאס וחיזבאללה הפנימו כבר מזמן - במלחמה המודרנית חלק מהותי מהדרך לניצחון עובר דרך סוגיות של שליטה, לגיטימציה וריבונות, כששחקן מרכזי הוא האוכלוסייה האזרחית בכל הצדדים.
אם בעבר ידענו להפריד בין החזית לעורף (ועל כך מושתתת ברובה תפיסת הביטחון שלנו הדורשת עדכון לאלתר), הרי שכולם מבינים שהמצב השתנה-אויבינו הפנימו את העליונות הצבאית והטכנולוגית הניכרת של ישראל (ושל המערב), ומצאו עקב אכילס ישראלי בולט - העורף האזרחי. בראייתם בעוד שצה"ל חזק, דווקא האוכלוסייה הישראלית חלשה ואין ביכולתה לגלות חסינות אורך זמן בעת מלחמה, כשזה מלווה ברגישות גבוהה מאוד לחיי אדם (הן לוחמים והן אזרחים).
ביטוי עיקרי של זה היה ועודנו שיטת הלחימה של ירי תלול מסלול לעבר יישובים אזרחיים בעורף (שגזרה תוספת של רגל הגנתית לתפיסת הביטחון הישראלית), כשהמשמעות העיקרית היא שהעורף הפך להיות יותר חזית מחזית הלחימה עצמה. ובכל זאת - אם הוספנו את הרגל ההגנתית לתפיסת הביטחון, אז מה לא הפנמנו?
התשובה ברורה - לא השלמנו את ההבנה הזו ואת תרגומה למעשים גם בצד השני של תפיסת הביטחון - ההתקפה. לא הפנמנו שבעולם של היום כל ישות טרור שעוסקת גם בפן המדיני והפוליטי, זקוקה גם היא ללגיטימציה של האוכלוסייה במקום ממנו היא פועלת ואינה יכולה להתעלם ממנה.
זה הגיע למצב שבו דווקא מתוך ההכרה בנחיתות הצבאית שלהם עצמם מול צה"ל, דווקא הרגל השלטונית-אזרחית קיבלה משנה תוקף ועלתה ברף החשיבות האסטרטגית ליכולת של אותה ישות טרור להוסיף ולפעול באותם התנאים.
למול ההבנה הזו, המשמעות היא די ברורה לטעמי - מרכיבים משמעותיים מתוך מערך ההתקפה של צה"ל (ולא רק במלחמה כוללת) צריכים להיות מוכוונים להשפעה על האוכלוסייה האזרחית בצד השני ועל הזיקה שישות הטרור מקיימת עימה, כך שתיפגע הלגיטימציה להמשך פעילותה של אותה ישות לאחר המלחמה.
כל מה שאתה אומר הוא די ברור. איך אתה קובע שלא הפנמנו, ישאל אותי הקורא. ותשובתי היא – בוא וניקח את המלחמה הנוכחית כדוגמה: אנו נמצאים כרגע בתקופת המתנה. המתנה למה? עקרונית לבחירות בארה"ב. למה עוד ממתינים? לפעולה גדולה בצפון שתאפשר לתושביו לשוב לבתיהם.
בצפון, מטחי הרקטות והכטב"מים בהיקפים גוברים לעבר היישובים האזרחיים בצפון ממחישים יותר מכל את המצב הבלתי נסבל בזירה הזו וכן במה ממוקד חיזבאללה ועל מי הוא מעוניין ללחוץ (רמז - השפעה על האוכלוסייה האזרחית בישראל). יש לזכור עם זאת - חיזבאללה נמצא במבוכה אסטרטגית גדולה אותה הוא מנסה להסתיר. את זאת אנו יודעים מהתגובה הרפה היחסית לחיסולו של הדמות המרכזית בהובלת המערך הצבאי שלו, פואד שוכר, ולאובדן היכולות המשמעותי הגלום בחיסול זה. אנו יודעים זאת גם מהתעקשותו לאורך החודשים האחרונים "לשמר את המשוואה" בתיחום הגיאוגרפי שנטל על עצמו לירי.
למרות זאת, הירי הקיים אינו "סתם ירי". לבד מהירי הנקודתי המוכוון לעבר תשתיות צבאיות, מתבצע ירי שנועד להשמיד תשתיות אזרחיות ישראליות רבות כדי לפגוע במורל של תושבי הצפון ובאמצעותה להשפיע על מקבלי ההחלטות, להסב לישראל נזק כלכלי גדול שאותו תחווה ביום שאחרי ולהערכתי גם למנוע בך חזרה של תושבים לביתם בסיום המלחמה. זו אסטרטגיה המופעלת דווקא מול אוכלוסייה.
האסטרטגיה הישראלית שכנגד: שימוש באש בעיקר לעבר מטרות חיזבאללה – פעילים, תשתיות, מחסנים, דירות מסתור וכו'. מדי פעם נלווית לאש הזו העברת מסרים תקיפה לאוכלוסייה, שתוצר הלוואי שלה הוא הגירה פנימית מכפרי דרום לבנון צפונה (בעיקר של אוכלוסייה שיעית שכמעט בכל מקרה תביע תמיכה בחיזבאללה).
נכון לשעת כתיבת שורות אלו מתפרסמות ידיעות (שלא ניתן לאמת עדיין) כי חיזבאללה עבר ממלחמת התמיכה עזה למלחמת קיום נגד ישראל וכי תושבים לבנוניים החלו להתפנות מכפרים הנמצאים בקו השני בדרום לבנון - תוצאה לטענת הלבנונים של התגברות התקיפות הישראליות בדרום לבנון בימים האחרונים (חיזבאללה עצמו הכחיש כי ביקש מהתושבים להתפנות).
המשמעות: לרשותה של ישראל שלל מאמצים - באש, במסרים, בסנקציות כלכליות, בהטלת מצור (ימי/אווירי), בדיפלומטיה (ביטול הסכם הגז והסכמי הקו הכחול כדוגמה, הגשת תלונות לאו"ם) ובמשפטי (הגשת תביעות לבית הדין הבינ"ל בהאג נגד לבנון, תביעות אזרחים ישראלים ועוד) ועוד מהלכים שישפיעו מהותית על חיי היום יום של האזרחים שם (כולל בצפון לבנון).
לבנון מצויה במשבר כלכלי ואזרחי מן הקשים שידיעה בתולדותיה וזהו כר נרחב לאסטרטגיה חדשה שמהותה - "מגרש המשחקים" שבחר חיזבאללה בדרום לבנון בלבד יישמר לאש בלבד, והוא אינו היחיד. גם ישראל יכולה לבחור מגרש.
יש הרבה מאמצים שניתן להפעיל - בכל לבנון בהשפעה על העדות החזקות הנוספות (נוצרים, דרוזים) וביצירת תסיסה פנימית עצומה (שגם ככה קיימת) והעלאתה אל פני השטח. זו צפויה, בלבנון הרגישה עד מאוד, לרסן את חיזבאללה גם בתקופת ההמתנה, להקטין את העול המוטל על תושבי הצפון שלנו, ואולי גם לחזק את המבוכה האסטרטגית של הארגון כשיעשה את שיקוליו לקראת מלחמה כוללת. השאלה המתבקשת - היכן המאמצים האלו לצד הפעילות הצבאית העצימה בדרום לבנון?
בדרום, ניתן לשער שחמאס ידע והעריך שיכולותיו הצבאיות לא תעמודנה לו מול צה"ל. גם לחץ צבאי של אוטוטו שנה שבמהלכו הושמדו מרבית יכולותיו אלו, לא הביא אותו להניף דגל לבן ולהיכנע או לחילופין לשאוף (באמת) לעסקה שתיצור לו לכל הפחות למעלה מחודש של שקט לארגון מחדש של כוחותיו.
ברור כי מה שמניע את הארגון ומחזיק אותו עומד על רגליו הם שני מרכיבים: 1. השרידות האישית והיכולת לצאת בחיים מהמערכה לאחר שצהל הפעיל את מלוא כוחו (באופן יחסי ובראיית חמאס) מול הרצועה. 2. היכולת שלו לצאת מהמערכה כשהוא שליט וריבון הרצועה - יכולת שתעיד בראייתו על ניצחון לשנים רבות קדימה, ותסייע בידו לשקם את הרצועה על יכולותיו הצבאיות ביום שאחרי. ומה האסטרטגיה הישראלית מול זה: 90 אחוז ממנה מתמקד במאמץ צבאי של אש ותמרון לציד בכירים ולהשמדת מנהרות.
המשמעות: ישראל מנסה לפגוע בשרידות האישית של בכירי חמאס (אסטרטגיית הציד) כמרכז כובד חשוב. אבל כלפי האוכלוסייה האזרחית ישראל מסתפקת בעקורים, הנעתם וצמצומם לשטח גיאוגרפי קטן בדרום הרצועה ובמקביל מגדילה את הזיקה ואת הממשק של חמאס לאוכלוסייה האזרחית (הכנסת הסיוע ההומניטארי לרצועה כשאת החלוקה מבצע, הלכה למעשה, חמאס).
כלומר, ביד אחת (הצבאית) מחלישה את חמאס כשישראל גילתה עם רצח החטופים שיש תקרת זכוכית לאסטרטגיה הזו שלה (אסטרטגית הציד) וביד השנייה מחזקת את הזיקה שלו לאוכלוסייה, שומרת עליו כריבון ברצועה ואפילו מגדילה את מקורות ההכנסה של הארגון ואת רווחיו. אפילו את חיסוני הפוליו ברצועה שאישרנו בשבוע שעבר, לא ידעה ישראל לנצל לצרכיה התדמיתיים בעולם ומול אוכלוסיית הרצועה.
אז מה יש לעשות (בשתי הזירות)? להפנים, בהקדם ולאלתר מבלי לגרור רגליים. על הבעיה הזו הצביעו יודעי דבר (וגם הח"מ) עוד בחודש ינואר. כיום אנו בחודש ספטמבר - האסטרטגיה לא השתנתה וככלל ההעדפה של מערכת הביטחון היא די להתעלם מהאוכלוסייה האזרחית בשני הצדדים (אי הקדשת מאמץ אזרחי ייעודי גם הוא נחשב התעלמות בראייתי).
בראייתי, זו טעות אסטרטגית קשה, המגלמת הגדרה לא נכונה של הבעיה האסטרטגית, אינה מזהה את השינויים המשמעותיים שעבר המזה"ת בשנים האחרונות ומפספסת את אחד המנופים המשמעותיים הן על חיזבאללה והן על חמאס - שיאפשרו, לכל הפחות, ריסון והרתעה משמעותיים בתקופת ההמתנה ל"פעולה הגדולה"/ לסיום המלחמה, אם לא להאיץ תהליכים לקראת סיום המלחמה בתנאים שנוחים יותר לישראל הן מבחינת מנגנוני הסיום ונכונות הצד השני לפשרות, והן לעיצוב שונה של המרחב ביום שאחרי.
הדיון הזה הוא רחב ונכון לקיים בו חשיבה רחבה ומעמיקה יותר שאינה נוגעת רק לתקופת ההמתנה או למלחמה הנוכחית, שמטרתה לבחון האם נכון לבססו כמרכיב בתפיסת הביטחון החדשה של ישראל.
עוד לא מאוחר, אפשר ונדרש לשנות. המרכיב האזרחי בצד השני הוא חלק בלתי נפרד מתפיסת היום שאחרי בצד השני. שימוש בו כמנוף, צפוי לשרת משמעותית את אינטרסיה של מדינת ישראל גם בפרק הזמן הנוכחי הן בצפון (ריסון) והן בדרום (האצת התהליכים).
מילה אחרונה לכל הטוענים שזה בלתי אפשרי. מציע להפנים כי חוקי המלחמה בעידן המודרני השתנו, וכי עלינו לשחק על כל המגרש באמצעות כל הכלים האפשריים. אם נעמיק בזה, נגלה כי מדובר במאמץ מעשי שאינו פחות חשוב מזה הצבאי.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים