מיילו הוא כלב פודל יפהפה, אשר ב־7 באוקטובר זיהה ככל הנראה מה שלא ידעו לזהות גורמי המודיעין המופלאים שלנו. מיילו למשפחת פולד במושב נתיב העשרה רץ בשישי בערב, כך מספרת המארחת שלנו, אביבה פולד, לגדר, “נבח, חזר, בא אליי, ושוב רץ לגדר, וכך הלוך וחזור”.
מה מטריד אותו? חשבה אביבה. כנראה זיהה גנב. “בכלל לא חשבתי בכיוון של מחבלים מעזה. לכי לישון, אמר לי בנצי בעלי, זה או נחש או קיפוד”. מיילו זיהה (“לדעתי ריח של חומר נפץ”), אבל בעליו לא העלו על דעתם כי כלבם חש משהו אחר לגמרי. רק ב־6:30 עם בוקר נפל האסימון כשנשמעה אזעקת צבע אדום והחשמל בבית נפל.
חמינאי בעל הסיוטים: העיכוב בתגובה האיראנית כנראה לא קשור אלינו | יוסי אחימאיר
הרמטכ"ל בהצהרה: "נדע להגיע לכל מי שיאיים על אזרחי מדינת ישראל"
ביקור ראשון במושב צמוד הגדר, גדר שחוצצת בינו לרצועת עזה. עד המלחמה ניצב מעבר לגדר מגדל שממנו צפו המחבלים בכל המתרחש במושב. עיניהם בוודאי יצאו מחוריהם למראה היישוב הפורח, בתיו היפים, הנוי המשכר. חיים מאושרים. משום מה הצבא כמעט לא התייחס לעמדות התצפית של חמאס ולא נקף אצבע להפילן.
עובדים עזתים, שתושבי העוטף הואילו להעניק להם עבודה בבתיהם ובשדותיהם מתוך אמון מוחלט וחלומות של דו־קיום, הביאו למפעיליהם ברצועה מודיעין רב על המתרחש אצל “המתנחלים הישראלים”, לקראת מתקפתם הברברית.
נתיב העשרה נקרא על שם עשרת חללי המסוק הצה”לי שחזר ממשימתו הצבאית בסיני, ביוני 1971, והתרסק בים מצפון לאל־עריש בנסיבות שלא הובררו כליל. מאז ומתמיד נפלו טובי הבנים לדאבון הלב גם בגלל תקלות מקריות, או מאש דו־צדדית. במלחמה הנוכחית זה קרה יותר מדי, והלב דואב.
לזכר העשרה הוצבה אנדרטה ביישוב הנושא את זכרם. עתה הוקם אתר הנצחה ל־20 הנרצחים בשבת הארורה. שלושה מצנחי רחיפה ובהם שלושה רוצחים נחתו בתוך נתיב העשרה בבוקר ה־7 באוקטובר ופתחו במסע הרג. עוד שבעה חדרו דרך שער היישוב.
הבשורה הטובה הייתה שהחומה המתנשאת מדרום ליישוב לא נפרצה. הידיעה הקשה היא כי המחבלים שהצליחו לחדור פנימה רצחו 20 תושבים. “כפסע היינו בין חיסול כללי של כולנו”, אומרת אביבה בעיניים דומעות. “אנשים נגמרו כי אף אחד לא בא לעזור. התמודדנו לבד, אולצנו להתפנות בשעה ארבע אחר הצהריים עם כל התושבים”.
גן הנצחה לנרצחים ב־7 באוקטובר נחנך לפני כשלושה חודשים. גן ה־20 או “נתיב התקווה”. 20 עצי זית עתיקי יומין ניטעו במקום. למרגלות כל עץ הוצב שלט זיכרון לאחד מאנשי היישוב שנרצחו. במרכז האתר מתנוסס תורן ענקי ובראשו מונף דגל כחול־לבן, כ־200 מ”ר גודלו – הגדול בדגלי ישראל שהונף אי פעם.
הגן ממוקם בין החומה המפורסמת שעליה כתובת מעוצבת, מעשה אמן, עם המילה “שלום” בשלוש שפות, ובין החומה החיצונית, זו שמנעה חדירה המונית. אוטובוס תיירים מגיע למקום, פורק עשרות מטיילים ישראלים שבאו להתרשם. שלושה חיילים עומדים בצד (ליתר דיוק – יושבים) על משמרתם. אין לוקחים סיכונים יותר. מרחוק נשמעים קולות נפץ וירי מקלעים, להזכיר שצה”ל לא סיים את מלאכתו בצפון הרצועה.
מאז פרוץ המלחמה, נתיב העשרה שומם למדי. ניגוד משווע בין יפי המקום ובין בתיו הנטושים. רק 70 משפחות מתוך 300 חזרו להתגורר ביישובן. אביבה, הבית”רית שפונתה מהיישוב דקלה בפתחת סיני, מתגוררת כאן מזה 40 שנה. היא הייתה הראשונה לחזור.
“זה היה גן עדן, המושב הכי שמח. הכל היה לנו פה, גם כלכלית, גם חברתית, ועתה רוב התושבים מפוזרים”. היא, בעלה בנצי וילדיה שבו לבתיהם. מהמרפסת נשקף נוף החולות, מאשקלון עד עזה, ופס ים כחול מנצנץ. שומעים את נהם המסוקים הבאים לעזה וחוזרים ממשימתם, והחשש לחלוטין לא פג. עדיין אין תחושת ביטחון.
לצד בתי היישוב חממות רבות. חלק מהן שייכות למשפחת פולד שהקימה את משתלת “בן בן” שמוניטין רבים יצאו לה. העין לא תשבע מלראות את המשטחים האין־סופיים של פרחים, שתילים ועצים - ניגוד מוחלט לעיי החורבות שהמיטו העזתים על עצמם. רווחה זמנית לנפש ולגוף. שנה מאז האסון הנורא, שגם נתיב העשרה “טעם” ממנו. החשש לא פג. “התרסקנו וקמנו”, פולטת אביבה, בידיעה שהסכנה עודנה קיימת. צה”ל טרם השלים את מלאכת השמדת חמאס וסילוק האיום לשנים רבות. 101 חטופים עדיין נמקים במנהרות.
גם בנתיב העשרה בגבול עזה עיקר תשומת הלב נתונה עתה לצפון הבוער. הדם רותח למראה ההרס במטולה ובמנרה. מכת הביפרים היממה את נסראללה, הפודל של איראן שפתח במתקפת טילים עצימה. כמו בעזה, גם בלבנון הפתרון הוא צבאי בלבד - לשבור את תאומו של חמאס, ארגון הטרור חיזבאללה, להשיב את כל תושבי הגליל העליון ליישוביהם ולשקמם.