האירועים האחרונים היו לכאורה עוד נקודת שיא בהתכתשות בין ישראל לחיזבאללה - גבוהה יותר מהשיאים הקודמים במלחמה המוגבלת המתרחשת באזור הגליל העליון וצפון הארץ. עם זאת, האירועים האחרונים אינם "עוד שיא" עבורנו, תושבי שמונת הקיבוצים בגליל העליון, שחווים את המלחמה 11 חודשים מאז 8 באוקטובר.
המדינה ביתרה אזור ויצרה רצועת ביטחון. את חלקו פינתה ואת חלקו השאירה, מתוך כוונה ברורה - לא לפנות את הצפון. על קו הגבול חיים אזרחים בקו העימות כמו במוצבי צה"ל. אנחנו אזרחים תושבי הקו קדמי כיום. את צמודי הגדר פינו. אנחנו סופגים טילי נ"ט, כטב"מים - במהלך כל יום, כל היום. עם כל פעילות צבאית יזומה במסגרת חילופי המהלומות של צה"ל וחיזבאללה, אנחנו נכנסים לכוננות ספיגה.
על ישראל לבחון כינון ממשל צבאי זמני בצפון רצועת עזה
משחק הכיסאות של נתניהו: התפקיד החלופי לסער והמועמד לשר הביטחון
ילדינו, הורינו, וכל מי שחי היום בקו העימות בגליל, סובל סבל רב מהמלחמה הזאת - על כל היבטיה. על כל כל חיסול של מחבל על אופנוע בדרום לבנון, נאסר עלינו לצאת מהבית או להסתובב בתוך היישובים - ולאחר מכן מגיע מטח טילים קטלני.
בשבוע האחרון עם ישראל התפעל ושמח על פעולה כירורגית הרואית ומרשימה ביותר של צה"ל. אכן, יש הקלה. אולם אצלנו השמחה מהולה בדאגה וחשש מהעתיד לבוא. בעוד אני כותב את הטור הזה, נשמעים אצלנו הדי התפוצצויות התותחים שלנו, רועמים בגבול הצפון.
לבי עם תושבי "הצפון הגדול", שספגו הלילה מטחי טילים על יישוביהם. זה אירוע לא פשוט לאדם נורמלי מן השורה. אולי כך יבינו שהצפון לא מפונה כפי שנאמר באולפנים. קברניטי המדינה יאמרו בהצהרותיהם שבכוונתם להשיב את המפונים הביתה ולהשיב את הביטחון לתושבי הצפון, ובעיקר לאוכלוסייה הכלואה בקו העימות - תושבים שכלואים בגבול הצפון וחווים את הלחימה כבר שנה. נמצאים בתוך המשוואות שמנסה ליצור חסן נסראללה, על גבנו, ובשיתוף עם המדינה.
לצערי, אנחנו אוכלוסייה שחווה את המלחמה, והמדינה לא מספקת את הצרכים הנדרשים. 80% מהתושבים בקיבוצים בצפון חיים בלי הגנה, ללא ממ"דים. האזור מושבת לחלוטין. ללא מסחר וללא פרנסה לתושבים שעבדו בעיר המרכזית קריית שמונה, המפונה.
האוכלוסייה ממשיכה לשלם ארנונה מלאה, הילדים במערכות החינוך לא לומדים ברצף, ובעיקר - חשופים לירי הטילים של חיזבאללה. הילדים לומדים בעצימות נמוכה, ואין מענה לרצף לימודי. הגיל הרך והגנים לומדים במקלטים, ובעצם אין שגרת חיים רגילה. בסטטוס, אנחנו כמו תושבי רמת גן. רק שבנוסף סופגים את הכל מחיזבאללה.
מצד אחד, הפכנו להיות תושבים צמודי גדר - ומצד האחר, לא השתנה כלום, ותכף כבר שנה. הכלכלה המקומית מבוססת על תיירות, ענף שהושבת כמעט כליל בעקבות המצב הביטחוני באזור.
קריטריון הפיצוי לעסקים לפי קרבתם לגבול (עד תשעה ק"מ) יוצר פגיעה עצומה, ועלול למוטט עסקים רבים באזור. רובם המוחלט של העסקים באזור ספגו פגיעה ישירה בממוצע של כ־ 100% מההכנסות. עם זאת, גם לאחר פניות חוזרות ונשנות – לקח זמן עד שהמדינה התעשתה והחלה לפצות אותם. הכלכלה באזורנו נמצאת תחת איום – הן מצד הבירוקרטיה והן מהטילים של חיזבאללה.
הכותב הוא חבר קיבוץ עמיר (הביאה לפרסום: שקד שדה)