מלחמת “חרבות ברזל” הרחיבה את העימות הישראלי־איראני למספר חזיתות, כולל לראשונה עימות ישיר ביניהן. מדובר ברמה שלא הכרנו, שניכר מאמץ למנוע את הרחבתה והעמקתה. הימים הקרובים ימחישו אם שתי המדינות תצלחנה.
ראוי שהנושא של דיאלוג ישראלי־איראני יקבל יתר תשומת לב וחשיבה לנוכח ההתפתחויות חסרות התקדים כעת. הסקר השנתי של מכון “מיתווים”, (יולי 2024) בחן שאלה זו במסגרת יחסי ישראל עם השחקנים האזוריים. בבחינת האפשרות ליצור מסלול דיאלוג והחלפת מסרים עם איראן (דרך צד שלישי), 42% סברו שזה לא ישפיע משמעותית על ההסלמה ביניהן; 38% סברו שזה עשוי להועיל לישראל; ו־20% גרסו שזה יכול להזיק לישראל.
ארצה להיתלות דווקא באותם 38% שסברו כי דיאלוג מעין זה עשוי להועיל לישראל. הרציונל גורס שישראל איננה מפנימה די הצורך את המציאות האזורית החדשה שהתקבעה בשנים האחרונות, החל ממלחמת המפרץ השנייה והפלת משטרו של סדאם חוסיין בעיראק, ועד השלכותיו של “האביב הערבי” על האזור כולו. לענייננו, מדובר בתהליך התחזקותה של איראן, והפיכתה למעשה למעצמה אזורית. תהליך זה הוכח באופן ברור במהלך השנה האחרונה.
באופן דומה ומרתק, ההתפתחויות האזוריות, ובדגש על “האביב הערבי”, היחלשות הקולקטיב הערבי, הסכמי השלום היציבים עם מצרים וירדן והתהליך עם הפלסטינים, תרמו לחיזוק מעמדה האסטרטגי של ישראל. נוסיף לכך את עוצמתה הכלכלית והטכנולוגית ונקבל את ישראל כמעצמה אזורית, גם (ובעיקר) בעיני המתבוננים מבחוץ.
אם כך, לפנינו שתי מעצמות אזוריות המבקשות “הכרה” במעמדן, כל אחת בדרכה. הטענה העיקרית היא שהאסטרטגיה שישראל נקטה במשך השנים לא הצליחה לצמצם את המגמות השליליות הנובעות מהתעצמותה של איראן. יתרה מזאת, הנסיבות האזוריות הנוכחיות במזרח התיכון מהוות הזדמנות עבור ישראל לגבש אסטרטגיה חדשה בהקשר האיראני. אין פירוש הדבר לוותר על האמצעים הצבאיים, אלא לרתום אותם לכך. המלחמה מוכיחה שלמרות הכישלון המודיעיני־צבאי־מדיני של ה־7 באוקטובר, ישראל מצליחה להתמודד עם שלל החזיתות המתעמתות עמה, כולל זו הישירה בינה ובין טהרן. יתר על כן, ההסדרים המדיניים - הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הסכמי אברהם ואפילו מערכת היחסים עם הרשות הפלסטינית - לא נפגעו מהותית או קרסו לאחר שנה ארוכה ומדממת של מלחמה.
שיח ישראלי־איראני, כמוצע, חייב להכיר באינטרסים הייחודיים של שתי המדינות: איראן מבקשת לשמר את המשטר ולהכיר במעמדה האזורי. ישראל מבקשת לשמור על הקיים ולהעמיקו על מנת להשתלב באזור.
דיאלוג זה איננו סותר את חתירתה של ישראל להרחבת מערכת היחסים האזורית שלה, כולל עם סעודיה. סעודיה, החווה את המשטר האיראני כאיום קיומי, כוננה יחסים דיפלומטיים ומקיימת שיח פומבי עם טהרן, ואיננה רואה בכך סתירה לנרמול יחסיה עם ישראל. אל לישראל (ולאיראן) “להגזים עד כדי כך”, עליהן להפנים את המציאות האסטרטגית האזורית כדי ליצור הבנה טובה יותר ביניהן, ולכונן מסגרת צנועה לשיח ביניהן.