זוהי ללא ספק שעתם הגדולה של אלה שמתיימרים להבין באסטרטגיה או לפחות לתהות לגביה בקול כדי לשוות לעצמם הבנה אך נראה כי עיקר מטרתם הוא לנגח את מקבלי ההחלטות.
יושבי האולפנים שלא הצביעו כפי הנראה לבנימין נתניהו כמו גם פוקדי הרשתות החברתיות שלא עשו כן מאתגרים שוב ושוב באמצעות השאלה "אבל מהי האסטרטגיה?" היא נשאלת לגבי הזירה הדרומית, הצפונית, המזרחית, הפנים ישראלית, התימנית, העיראקית וכמובן האיראנית.
אפילו לאחר פעולת הביפרים המזהירה שגרמה לעולם הערבי לכנות את נתניהו "רמבו" ו"ג'יימס בונד" ולהשיב מעט את היוקרה למנגנוני הביטחון, את החיוך לאזרחי ישראל ואת ההרתעה כלפי האויב - האסטרטגים לא התבלבלו אף לא רגע ומיד שאלו את שאלתם הנצחית. ספק אם ידעו לומר בעצמם מהי האסטרטגיה או מהי האסטרטגיה הנכונה, עובדה שלא מפריעה להם להקשות כל פעם מחדש.
בשבת שמחה תורה נטרפו הקלפים באופן שאף אחד לא צפה, נשמטה הקרקע מתחת לאוחזי הקונספציה שמתעקשים כנראה לנסח אסטרטגיה חדשה. קצב האירועים המהיר בזירות השונות אף הוא אינו מסייע בקביעתה. מעטים דמיינו את נחיל הכטב"מים והטילים הראשון מאיראן ואף לא את ערב הטילים השני. ספק אם מישהו תיאר לעצמו שביום אחד ישוגרו לישראל כטב"מים מלבנון, מעזה, מתימן ומהמיליציות הפרו איראניות בעיראק.
אנחנו עדים לתמונת מצב כל כך רחבה ומורכבת, כזו שלא בלתי סביר להניח כי גם רוסיה, אוקראינה, סין וטייוואן תהיינה מעורבות בה עד לכדי מלחמת עולם. אז סליחה באמת שיש קושי לנסח אסטרטגיה ברורה.
בימים אלה ברור כי תגובה ישראלית לשיגור הטילים מאיראן בוא תבוא, אך ציוצים כמו אלה של איילת שקד, נפתלי בנט או אביגדור ליברמן שקוראים לתקוף את איראן הם אינם התוויית אסטרטגיה. הם בעיקר רכיבה על גבה של הממשלה הנוכחית, אולי כדי לייחס לעצמם תהילה לאחר התגובה שתגיע.
מאז הטבח הנורא נרשמים הישגים טקטיים לא מועטים הן בעזה והן בלבנון, גם מול החות'ים בתימן פעלנו בהצלחה. חיסוליהם של מוחמד דף, איסמעיל הניה, פואד שוכר, נסראללה, יחיא סינוואר ודומיהם אינם הצלחות שניתן לזלזל בהן. צה"ל, השב"כ והמוסד מפגינים יכולות מודיעיניות ומבצעיות מרשימות שבאו לידי ביטוי גם בשחרור חטופים או גופותיהם וגם בסיכול פיגועים וחיסולים מתוכננים של אישים בכירים בישראל.
נדמה כי גם אם נגיע ליום בו נגיע למיטוט חמאס, שחרור כל החטופים, ריסוק כל יכולות חיזבאללה והפצצת הגרעין האיראני - גם אז ישאלו האסטרטגים את שאלתם. זאת משום שלא באסטרטגיה הם עוסקים אלא בגימוד הצלחות טקטיות, בהורדת המורל ובכל מה שיסייע להם במאבק שהחלו בימי הרפורמה המשפטית. מאבק שלובש כל פעם פנים אחרות אבל נועד בהתמדה להוריד את השלטון.
שאלת "אבל מהי האסטרטגיה?" היא רק גירסא שונה ל "מה יהיה ביום שאחרי?", "מהי תמונת הניצחון?" ו"מהו הניצחון המוחלט?" על חלקן ניתנו תשובות ברורות בהגדרות של מטרות המלחמה שגם הן משתנות לאורך הלחימה ועל חלקן צריך להודות שמוקדם מדי להשיב. התרחשויות כה רבות ממתינות ועלולות לשנות את התמונה באופן קיצוני למדי. ככל שחולף הזמן נראה כי אנו עומדים בפני מלחמת התשה ארוכה ביותר מחזית אחת.
אין להקל ראש בסוגיה שכן מדינה זקוקה לאסטרטגיה, צבא זקוק לאסטרטגיה אבל במציאות הכאוטית הזו יתכן שיש להסתפק בשלב הנוכחי באסטרטגיה אחת צנועה – לנצח.