לא רק אני, אף אזרח במדינה הזאת לא האמין ששנה שלמה אחרי שפרצה המלחמה עוד נשב במרחבים המוגנים, ושהמשפט הכי נפוץ שיישמע בחלל החדר, רגע אחרי שנשמעת האזעקה, יהיה "מאיזה כיוון זה הגיע עכשיו?".
לצערנו לא רק שאין ניצחון מוחלט, הוא עוד כל כך רחוק מכך, אם בכלל יכול להיות ניצחון מוחלט במלחמות אינסופיות. אבל אולי זה הזמן לציין את הכוח העיקרי שגורם לנו להחזיק מעמד כחברה בתקופה הבלתי אפשרית הזאת והוא רק העם, "עם הפלדה" שאנחנו, שיודע גם כמה שעות אחרי מתקפה איראנית לשבת בבית קפה ולא לפספס תור לספר, כאילו לא עפו לו 200 טילים בליסטיים מעל הראש.
אני מניחה שמקבלי ההחלטות בדרגים השונים נשענים על העובדה הזאת, על החוסן והמשמעת של העורף הישראלי, שבשנים האחרונות הפך להיות חזית נוספת ומשמעותית במלחמה. אותי אישית זה מרגיז, מכיוון שמלחמות לא אמורות להתנהל כך. מלחמות לא אמורות להתנהל בכלל, נקודה. חבל שאף אחד לא שואל אותי.
אני מודה שכמי שגרה בתל אביב, המערכות הבלתי פוסקות מול חמאס, שכונו "מבצעים" וגרמו לנפילות רקטה פה ורקטה שם באזורנו, דחקו אותי להקלת ראש מסוימת בכל הנוגע להתמגנות. "מה הסיכוי?" אמרתי. כמובן, עד שחוויתי נפילה של רקטה בקומה שמעליי. במזל גדול החלטתי דווקא הפעם לצאת לחדר המדרגות, ואני לא רוצה אפילו לחשוב מה היה קורה אלמלא נהגתי אחרת.
המטרה היא לא להכניס אף אחד לפאניקה או לחלוק על חובבי הסטטיסטיקות למיניהם. כיוון שבגדול הם צודקים, הסיכוי להיפגע בתאונת דרכים אולי גבוה יותר, אבל אתם אף פעם לא רוצים למצוא את עצמכם בספירה. לכן בהישמע התרעה בבקשה אל תוציאו את המצלמה. עד שלא ראיתי במו עיניי מה עושה הדף לא האמנתי לעוצמת הפגע שלו, עד שלא ראיתי מה גובה הנזק שנגרם מרסיסים שנוחתים מהשמיים גם עשר דקות אחרי היירוט, לא הבנתי עד כמה זה חשוב להמתין. אני יודעת שאתם חייבים לצלם, אבל זה פשוט לא שווה את זה.
כתבתי את זה אז, וגם היום שנה אחרי אשמח לציין שוב את יעילותן של הרשויות המקומיות. זה אולי לא חכם מצידו של האזרח הקטן להודות לרשות ציבורית גדולה שגובה ממנו ארנונה ונותנת לו דוחות, אבל אני מרגישה צורך אישי לעשות זאת.
למען האמת, אם מישהו עמד שם לצידנו ב־7 באוקטובר כשעוד אף אחד לא הבין מה קורה, זאת הייתה עיריית תל אביב-יפו שבמשך חודש דאגה לסייע לנו באופן צמוד כמעט בכל דבר. החל מחמ"ל שסייע בענייני בירוקרטיה ועד טיפול כל כך יפה בנפגעי חרדה. מנציגה מקסימה בשם מיכל שליוותה אותי בכל אספקט, גם זה הנפשי, כמו גם נציגים של העירייה שסיירו במקום, עצרו הכל ועזרו לי במשך שעה שלמה להוציא דברים מהבית בבניין המפונה. אני לא אשכח לכם את הרגע הזה.
אני מודעת לכך שתל אביב היא לא הרשות המקומית היחידה שדאגה לתושביה בראשית המלחמה, ומודה שהיה מרגיע מאוד לדעת שבמקום שבו המדינה נאלמה ונעלמה לחלוטין, יש עוד גוף ציבורי שאפשר לסמוך עליו. אני לא פעם שואלת את עצמי מאז 7 באוקטובר מה היה קורה אילו סמכויות נוספות היו מופקעות מהמדינה לטובת הרשות המקומית, שיודעת לפעמים לקבל החלטות כמו פתיחת מקלטים למשל, ולקחת אחריות אפילו עוד לפני שגורמים רשמיים במדינה עושים זאת. מי יודע, אולי זה היה פותר לנו הרבה בעיות.
פרויקט מיוחד: פרשני וכתבי "מעריב" בתחומים השונים את מה שקרה כאן בישראל בשנה החולפת, במדינאות, בצבא, בכלכלה, בחזית ובעורף. המחדלים, ההצלחות, הכאב והצער, וגם התקווה לעתיד לבוא.
גולן בר יוסף / מלחמת חרבות ברזל: האובדן וההזדמנות
בן כספית / השנה שהייתה: של דמעות
אבי אשכנזי / העוצמה הצבאית: שובה של ההרתעה
אנה ברסקי / הזווית המדינית: אופטימיות זהירה
משה כהן / ההקרבה והשכול: להוקיר ולהצדיע
מאיה כהן / משפחות החטופים: 383 ימים של שכול וכאב
טליה לוין / העורף: נגד הסטטיסטיקה
פלד ארבלי ושקד שדה / הפינוי והשיקום: האתגר והתקומה
יובל בגנו / הערבות ההדדית: אחדות בעירבון מוגבל
אלון חכמון / ביטחון הפנים: מי שומר עלינו?
ד״ר איתי גל / האתגרים הבריאותיים: החזית הלוחמת
בר שפר / האנטישמיות הגואה: לקראת פיצוץ
מיקי לוין / הזירה התקשורתית: קו ראשון בחזית
ליעם אדיב / כלכלה תחת אש: הגירעון והצמיחה