לפני 130 שנה נולד בחרסון (אז באימפריה הרוסית, כיום באוקראינה) משה שרתוק, שרת, שלימים הפך להיות מהדמויות המרכזיות במאבק על הקמת המדינה, ובהמשך כיהן כשר החוץ הראשון וכראש הממשלה השני של מדינת ישראל - והיחיד ששלט בשפה הערבית. לעסוק במשה שרת שוחר השלום בסימן שנה למערכת חרבות ברזל ולנסות להפיץ את מורשתו, כשגם בחרסון המלחמה כבר בשנתה השלישית - מהווה אתגר מעניין, כי לכאורה תפיסותיו וחזונו בהקשר הסכסוך הערבי־ישראלי אינן רלוונטיות. ואולי זה קצת יותר מורכב.
כנער בן 12 עלה שרתוק עם משפחתו לארץ ישראל ב־1906, וזמן קצר לאחר מכן התיישבו בכפר עין סיניא ליד רמאללה. שם למד ערבית יחד עם ילדי הסביבה, ניהל את משק העיזים של המשפחה והיה איש הקשר עם האוכלוסייה המקומית. לאחר שנתיים עברה המשפחה לתל אביב, ושרת הנער החל לימודיו בגימנסיה הרצליה.
לצד אביו יעקב, מראשוני תנועת ביל"ו, גם לאותן שנתיים בעין סיניא הייתה השפעה רבה על עיצוב תפיסת עולמו של שרת וקביעת דרכיו להמשך. וכך גם לתקופתו בגימנסיה הרצליה ולחברים, שם חלקם - כמו אליהו גולומב - הפכו לגיסיו, ואחרים ליוו אותו לאורך שנים בתפקידיו השונים. הגימנסיה, כמו גם בית הוריו, השפיעו עליו ללכת בדרך של שליחות למען עמו.
פחות מוכר וידוע, אך לצד תפיסתו הבסיסית של שרת לגבי חשיבות הדו־קיום עם הערבים והמו"מ שניהל אישית עם אישים ערבים, בלטה גישתו הפרגמטית למאבק להקמת המדינה: הוא היה היוזם והמנוע מאחורי מפעל חומה ומגדל. בהמשך יזם את הקמת הבריגדה היהודית, ובמשך חודשים ארוכים לפני החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 ניהל כראש המחלקה המדינית של הסוכנות את המערכה למען השגת רוב באו"ם - כמעט נגד כל סיכוי.
הנה ציטוט אחד של שרת הבולט במיוחד בהקשר העכשווי: "ביטחון אמיתי לא יבוא רק מהישגים צבאיים, אלא בראש ובראשונה מהבנה בינלאומית רחבה ותמיכה מוסרית".
ציטוט זה מתקופתו כשר החוץ בשנות ה־50 משקף היטב את עמדתו של שרת, שראה בביטחון הלאומי של ישראל לא רק נושא צבאי אלא חלק מתוך מארג מורכב שכולל גם את יחסי החוץ ושמירה על מעמדה המוסרי של ישראל בעולם, שיתופי פעולה בינלאומיים ויצירת הבנה ותמיכה ממדינות העולם. קרי, ביטחון הוא לא רק הפגנת עוצמה, אלא גם ניהול נכון של יחסים בזירה הבינלאומית, תוך שמירה על ערכים אוניברסליים.
כך, גם בנאום שנשא בכנסת ב־1955 הדגיש שרת את הקשר בין שימוש בכוח צבאי לבין דיפלומטיה וההכרה בצורך במוסריות ובאחריות בזירה המדינית. רעיונות דומים מופיעים גם ביומניו.
לא "או"ם שמום"
שרת היה ידוע בגישתו המתונה מאוד בנושא הסכסוך הערבי־ישראלי. הוא האמין שעל ישראל להימנע ככל האפשר מעימותים צבאיים יזומים, כולל פעולות תגמול בתגובה על פיגועים, ושעליה לחתור להסכמים מדיניים, גם כשהמציאות האזורית הקשתה על כך. בניגוד לדוד בן־גוריון, אשר ראה בכוח הצבאי מוקד עוצמתה של ישראל, שרת שם דגש על חשיבות המעטפת המדינית, פתרון קונפליקטים בדרכי שלום, ושיתוף פעולה עם ארצות הברית, ברית המועצות ודעת הקהל העולמית.
בתקופתו הקצרה כראש הממשלה (ראשית 1954 עד סוף 1955) הגיעו פערי ההשקפות בינו לבין שרי הביטחון פנחס לבון ובן־גוריון והרמטכ"ל משה דיין לכדי עימותים ומערכת יחסים מתוחה, עד כדי מידור וקרע. שר הביטחון והרמטכ"ל ניהלו מדיניות עצמאית בניגוד למדיניות ולהנחיות ראש הממשלה - הן בייזום וביצוע פעולות תגמול והן בהפעלת חברי רשת הריגול של מבצע סוזנה במצרים לפעולות חבלה. השיא במערכת יחסים בעייתית זו היה אולי במבצע לחטיפת מטוס סורי, שעליו החליטו שר הביטחון לבון והרמטכ"ל דיין בדצמבר 1954 ללא יידוע של ראש הממשלה שרת.
הביקורת הבינלאומית ההולכת וגוברת על ישראל ככל שמתקדמת מערכת חרבות ברזל - מתכתבת לכאורה עם חששותיו הבסיסיים של שרת מהידרדרות במעמד ישראל בעיני העולם, כשאל מול גישתו הזהירה התריס בן־גוריון גם כלפיו וגם כלפי העולם: "או"ם שמום!".
טבח 7 באוקטובר הוכיח שתפיסת "השלום הכלכלי", שלכאורה תאמה את חזונו של שרת בדבר ההיתכנות ליחסי אמון ושלום עם הערבים, קרסה ואינה רלוונטית עוד. המתקפה והמערכה בעקבותיה לימדו שמדינת ישראל יכולה וחייבת לסמוך בעיקר, ואולי רק, על עצמה. זאת תוך הישענות על כוח ועוצמה צבאיים להסרת איומים והבטחת הגנה וביטחון לתושבי מדינת ישראל - ודחיקת פתרונות דיפלומטיים הצידה.
הסיטואציה הביטחונית כיום מורכבת הרבה יותר מזו שבה פעל שרת. אומנם גם בתקופתו בממשלה היה קיים איום הטרור, בעיקר מהרצועה (הפדאיון). עם זאת, בניגוד לאותה תקופה, שבה עיקר האיום היה מצד צבאות מדינות ערב, זה שנים רבות גבר משקלם של ארגוני הטרור, בדגש על חיזבאללה וחמאס ושלוחיה של איראן, לצד איראן ואיומים צבאיים מדינתיים פוטנציאליים אחרים. עם זאת, האם ייתכן שנכונה טענת אנשי שמאל, שאימוץ גישת שרת לפתרון קונפליקטים בתקופות קודמות הייתה יכולה להציע דרך אחרת להתמודד עם המצב הנוכחי?
שרת האמין בדיאלוג גם עם גורמים עוינים, מתוך הבנה שכוח צבאי לבדו לא יפתור את כל הבעיות. כשנה לתוך מערכת חרבות ברזל, עקרונותיו של שרת, במיוחד בנוגע לבניית שותפויות אזוריות ושיתופי פעולה עם הקהילה הבינלאומית כציר המרכזי לפתרון הסכסוך - נראים כיום כמעט ככפירה בעיקר.
העבודה נדחקה הצידה
מפלגת העבודה, שהוקמה ב־1968 על בסיס איחודן מחדש של כל המפלגות יוצאות מפא"י ההיסטורית, נחלשה מאוד בעשור האחרון, כמעט עד כדי חוסר רלוונטיות. המפלגה, שבתקופתו של שרת ייצגה גישה המשלבת בין מדיניות ביטחונית חזקה לבין חתירה לשלום, נדחקה הצידה על ידי כוחות פוליטיים הדוגלים בקו מדיני וביטחוני אחר.
לגבי השאלה עם איזו מפלגה היה מזדהה שרת כיום, ניתן להעריך שככל הנראה עדיין היה מתמקם במרכז־שמאל ולא "חוצה קווים" לימין. בהתחשב בגישתו המדינית ובזיקתו לעקרונות סוציאל־דמוקרטיים, סביר להניח ששרת היה מוצא את עצמו קרוב למפלגת העבודה (ממשיכת מפא"י) שהתאחדה לאחרונה עם מרצ (הדמוקרטים).
עם זאת, היחלשות מחנה השמאל בעשורים האחרונים והמציאות הביטחונית המורכבת של ימינו, ייתכן שהיו מביאות אותו להחלטה פרגמטית יותר מאשר אידיאולוגית. למשל, להזדהות עם כחול לבן או יש עתיד - מפלגות שמנסות לשמר עמדה ביטחונית איתנה, אך גם מבטאות גישה פרגמטית ופתוחה להפסקת אש ולמגעים פנימיים לגבי הסדרה והסכמים מדיניים.
אף על פי שאני משתדל להקפיד להימנע לאורך השנים מאתגר "מה היה אומר היום?" בהקשר לדמויות היסטוריות, הרי שניתן להניח בזהירות מפוכחת שאל מול המציאות הנוכחית היה נאלץ שרת להבין את מגבלות הדיאלוג והמו"מ, כרכיבים של בניית אמון והבנה הדדית מול איראן, חמאס וחיזבאללה. גם היו אמורים להתעורר אצלו ספקות רבים לגבי ההיתכנות להגיע לשלום ולזנוח את הדרך הצבאית.
ניתן לשער ששרת היה מאוד מתוסכל מהמצב הנוכחי ואף חושש לעתיד. האם היה "מכה על חטא" על גישתו שחתרה לדיפלומטיה? קשה לדעת, אך ניתן להניח שעדיין היה מאמין שעל אף הקשיים, יש מקום להידברות מתמשכת, גם אם זו נראית כרגע בלתי אפשרית.
משה שרת סבר שתפקידו כמדינאי הוא למנוע מלחמות והעדיף מהלכים דיפלומטיים ופתרונות מדיניים, כולל שיח ישיר עם האויב. סביר להניח שהיה רואה בשילוב בין הרתעה ומהלכים צבאיים לבין חתירה עיקשת להסדרים - את המפתח ליציבות באזור. גישתו של שרת לא נראית כיום ריאלית ורלוונטית, אך עדיין ישנם כאלו במחנה השלום הישראלי שטוענים שדווקא כעת, כאשר רבים מאבדים תקווה להסכמים, יש לבחון מחדש את עקרונות הדיפלומטיה וההידברות שהוא ייצג.
הכותב הוא סא"ל (במיל'), יו"ר העמותה להנצחת משה שרת