ה־5 בנובמבר 2024, ליל הפיטורים של שר הביטחון יואב גלנט, הוא אחד התאריכים שייחקקו בזיכרון הישראלי מהשנה החולפת. היה זה הלילה שבו קיבלנו הוכחה נוספת לכך שהממשלה היושבת בירושלים מנותקת מאזרחיה.
היה זה הלילה שבו הבנו כי לעם ישראל אין יותר הנהגה - לא בקואליציה, שמבקשת לקדם פוליטיקה זולה, וגם לא באופוזיציה, שלא הצליחה לעצור את הרכבת הדוהרת מזה שנתיים. צריך לומר באופן ברור, גם מנהיגי האופוזיציה כשלו בתפקידם.
לציבור הישראלי אין אל מי לשאת עיניים. הוא יצא מביתו בבוקר ה־7 באוקטובר כדי להגן על שכניו וגויס למילואים שוב ושוב ושוב. ומי מבין שורותיו שלא לבש מדים, הקים בכל פינת רחובות חמ"ל או מיזם לסיוע אזרחי. זהו ציבור שהתנדב בחקלאות ובשירותי הסעים ובהכנת אוכל למפונים וחיילים.
הוא נתן מכיסו, ומדמו, ומביתו ומחפציו, והגיע לעצרות בכיכר החטופים כדי לעמוד לצד המשפחות, תוך שהוא קובר את מתיו ומבכה את חבריו. זהו ציבור פטריוטי ורחב ואין לו חזות אחת. הוא מגיע מקיבוצי העוטף והצפון, משדרות ומהקריות, מתל אביב ומעבר לקו הירוק. הוא ציבור שמורכב ממחנות שונים. לובש חולצת מחאה וכיפה, ושמלה קצרה וכיסוי ראש. הוא ציבור שאומר "הנני". אך איש לא אומר לו זאת בחזרה. ההפך, הממשלה שאמורה לפעול למענו יורקת בפניו.
ליל הפיטורים הוכיח שוב את גודל הניתוק. ממשלת ישראל היא כארמון ורסאי מודרני ומבקשת להפוך אותנו לווסלים. ההנהגה לא משקפת אותנו, אני אהיה בוטה ואגיד שלא רק שהיא לא משקפת אותנו, אלא נדמה שהיא מנסה לדחוף אותנו לתהום, את חלקנו היא כבר הצליחה. בין שלתהום ממשי ובין שלתהום מוסרי. ואילו הציבור הרחב, חסר ההנהגה, מנסה לעשות הכל כדי שלא כל צלע ההר תתמוטט.
“הפיטורים הללו מגיעים כתוצאה ממחלוקת על שלושה נושאים”, הצהיר גלנט לאחר הפיטורים, “הראשון – עמידתי הנחרצת על כך שכל מי שנמצא בגיל הגיוס, חייב בגיוס ... הנושא השני - מחויבותנו המוסרית להשבת החטופים משבי חמאס ... הנושא השלישי, הצורך להפיק לקחים לאחר תחקיר ... ועדת חקירה ממלכתית”. שלושה סעיפים ביקש גלנט להוביל מתוך הקואליציה ובעבור שלושתם יצאו אתמול רבים מקצוות פוליטיים שונים כדי להילחם על איש ליכוד.
בסוף נאומו בחר גלנט להצדיע לזכר הנופלים, במונחים תיאטרוניים הוא הפך ברגע הזה לדימוי, של הקורבן האדיר שכולנו מקריבים למען המקום שאותו אנחנו מכנים בית, אך ההצדעה, כמו ההקרבה, נותרות חסרות מענה. במונחים תיאטרוניים, ההצדעה של גלנט היא הרגע האחרון לפני סצינת החורבן.
אך למרות הייאוש והכעס, למרות תחושת ההיפרדות הקשה שבין הממשלה לבינינו, ההצדעה, כמו היציאה לרחובות, מבטאות אמת ברורה אחת: אין לנו ברירה אלא להילחם. בכל זירה, בכל רחוב, בתוך המערכת ומחוצה לה. מבין ההמון הבחנתי בשלט: “הייתה לי ארץ אחרת”, בכוחנו להשיב אותה.