המשמעות של החלטת בית הדין הבינלאומי על הוצאת צווי מעצר לבנימין נתניהו וליואב גלנט היא: מותר לרצוח, לאנוס, לבזוז ישראלים, אבל אסור לישראלים להגן על עצמם, משום שהתוקפים מוקפים באוכלוסייה אזרחית.
כשכתבתי את הדוקטורט בתחום לימודי השואה בלונדון, למדתי בקורס על ג׳נוסייד, רצח עם. הדבר הראשון שהמרצה לימד אותנו הוא שהתנאי להצלחת הכלים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה למניעת רצח עם הוא יצירת בהירות מוסרית בעניין "מותר" ו"אסור".
ההחלטה שהתקבלה בהאג לא נועדה למנוע רצח עם ופשעים נגד האנושות, אלא להכשיר רצח עם ופשעים נגד האנושות – כשהם מכוונים נגד ישראלים.
יש פה ויכוח נוקב על הנחת היסוד: זה לא סכסוך פרגמטי שניתן לפתור בפשרה. מדובר בהתקפה שנועדה להשמיד את מדינת ישראל. היא עומדת בקריטריון של רשע מוחלט. חמאס תקף את ישראל ב־7 באוקטובר במטרה להרוג כמה שיותר ישראלים. עבורם זה או אנחנו או הם. ומבחינתם שימותו כל אזרחי עזה, העיקר שיתקדמו לעבר מטרתם להשמיד אותנו.
ישראל נאלצה לצאת למלחמת קיום. הפשעים שבהם מאשים בית המשפט את נתניהו וגלנט הם או שקרים או תוצאה טראגית של מלחמה בארגון טרור, שמשתמש באזרחים כפרקטיקה מרכזית. במלחמה כזו אין שום סיכוי לצאת ללא נזק משמעותי לאזרחים. אבל זו אחריות של חמאס, לא של ישראל.
בית הדין בהאג קובע תקדים מסוכן: במקום לדרוש מחמאס לשחרר חטופים ולהיכנע, הוא מעניק תמריץ לארגוני טרור להשתמש באזרחיהם כמגן אנושי. זוהי חציית קו אדום שמשנה את כללי המשחק בין דמוקרטיות לטרור.
לו באמת רצה בית המשפט בהאג למנוע רצח עם, היה עליו להוציא צווי מעצר נגד ראשי חמאס ב־8 באוקטובר, להבהיר מי צודק, מי נדרש להיכנע, מי יכול למנוע את ההרג. במקום זאת, הוא נתן לגיטימציה לאסטרטגיית ההשמדה של חמאס ורישיון לטבוח בנו.
הכותב הוא היסטוריון של השואה ויו"ר תנועת הרבעון הרביעי