דו"ח שפורסם לאחרונה מעלה תהיות רבות לגבי אופן הטיפול בתלונות על הטרדה מינית במשטרה. הדו"ח, שפורסם על ידי איגוד הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, קבע כי 88% מהתלונות שהוגשו בשנת 2023 על הטרדה מינית מצד שוטרים, נסגרו מבלי שנחקרו. מדובר בעלייה לעומת שנה קודמת בה 72% מהתלונות נסגרו מבלי שנחקרו.
המשטרה - בדומה לגופים ציבוריים גדולים אחרים, בהם צה"ל, שב"ס ובתי חולים – היא כר פורה להטרדות מיניות, בגלל השילוב הבעייתי של היררכיה קשיחה, תלות משמעותית במפקדים ובדרג הבכיר ביחס להתנהלות היומיומית ולאפשרויות קידום. מדובר בגוף בו שוטרים ושוטרות מבלים שעות רבות בעבודה, כולל עבודת לילה, כך שנוצרים תנאים שמאפשרים קירבה יתרה.
לכאורה, הנתון עליו מצביע הדו"ח, לפיו שני שליש מהתלונות על עבירות מין והטרדה מינית כלל לא הגיעו לכדי חקירה – מדאיג במיוחד. אולם בפועל, הליך הטיפול במשטרה שונה מזה שמקובל בגופים אזרחיים, כך שהתוצאה מורכבת יותר.
כאשר מתקבלת תלונה או מתקבל מידע המעלה חשש להטרדה מינית, העניין מועבר לטיפול מח"ש. למח"ש הסמכות להגיש כתב אישום ואז הטיפול הוא במישור הפלילי: לסגור את התיק, או לחלופין להעביר את התיק לטיפול משמעתי.
לפי הדו"ח ב-2023, מתוך 133 תלונות, 44 בלבד נחקרו ע"י מח"ש. אולם מבט מעמיק על נתוני הדו"ח מלמד שבפועל 90 תלונות טופלו – חלקן נחקרו, אחרות התבררו או טופלו במישור אחר (שאינו פלילי). קיומם של מסלולים נוספים על הפלילי כגון: הליכי בירור פנימיים ובהם משמעתיים, קבועים בחוק למניעת הטרדה מינית, ויש להם חשיבות רבה, בעיקר עבור המתלוננות והארגון עצמו. מצב שבו תיק שלא עומד ברף הפלילי לא מטופל, אינו מצב רצוי. צמצום הטיפול בתלונות על הטרדה מינית להליכים פליליים בלבד, לא תורם למיגור התופעה. גם תלונה שאינה עומדת ברף הפלילי ולא מצדיקה העמדה לדין, אמורה להתברר בהליך משמעתי ולא ליפול בין הכיסאות. לצורך העלאת מודעות והכוונת התנהגות בקשר להטרדה מינית, אסור לוותר על אף חזית. נדרשת עבודת מניעה ואכיפה בכל מסלול שהחוק מאפשר – לרבות במסגרת הליך משמעתי פנים ארגוני.
גם אם שוטר מורחק מהמשטרה מבלי שיועמד לדין פלילי, או שקידומו מתעכב, הרי שהדבר מצביע על רצינות הטיפול בתלונה ולא על ניסיון למסמס את התלונה, ולכך יש חשיבות רבה מבחינת היחס להתנהגות השוטרים, מבחינת המסר שהדבר מעביר בארגון ומבחינת תחושת הביטחון והאמון של המתלוננות בארגון.
צריך לומר שלסוגיה זו של אמון הציבור במשטרה יש חשיבות ציבורית דרמטית. משטרת ישראל סופגת ביקורת רבה וחל כרסום מתמיד באמון הציבור במערכת אכיפת החוק. צריך לזכור, שמדובר בגוף מוטה הפעלת כוח, עם רוב גברי מובהק (מבין משרתי הקבע פחות מ-30% הן נשים ובסבב המינויים שנעשה בספטמבר האחרון הועלו לדרגת ניצב 12 גברים לעומת שתי נשים בלבד). כשהסטטיסטיקה, לפי הדו"ח, היא שב-97% מהתלונות על עבירות מין והטרדה מינית הפוגעים הם גברים, ולצד זאת קיים חשש ציבורי שתלונות אלה לא מטופלות באופן משביע רצון, הדבר מכתים את המשטרה כולה (שלא בצדק), ואת מעמדה הציבורי כגוף אשר אמון על אכיפת החוק, לרבות חקירת תלונות על הטרדה מינית שמוגשות על ידי הציבור.
פתרון אפשרי לכך, הוא העלאת הרף שבו המשטרה נדרשת לעמוד (ביחס למעסיקים אחרים), בכל הקשור לטיפול במניעת הטרדה מינית מצד שוטרים. לצורך כך, לא די בעובדה שכל חשד להטרדה מינית מועבר לבדיקה ראשונית במסלול הפלילי, אלא מצופה גם לרף מחמיר בכל הנוגע לענישה – אם במסגרת הליך פלילי ואם במסגרת הליך משמעתי, לרבות במקרים שנמצא שאינם עולים לכדי הטרדה מינית אבל יש בהם התנהגות שאינה הולמת. מהלך כזה, של יישום מדיניות חד משמעית בתוך המשטרה בנוגע למניעת הטרדה מינית, יעביר מסר ברור לגבי טוהר המידות של השוטרים ותגביר את אמון הציבור במשטרה ובמשרתיה.
הכותבת היא שותפה במשרד עו"ד דפנה שמואלביץ' ושות', המתמחה בדיני עבודה ומייצג מעסיקים גדולים במשק