רודפות חסרות מנוח: ההחלטה של קצב היתה צריכה להתקבל מזמן

השחרור הוא כמובן על תנאי. הוועדה היא זו שקובעת את התנאים והמשוחרר הופך להיות אסיר ברישיון, אבל לא יושב בכלא. התנאים שהציבה הוועדה לקצב אינם קלים במיוחד. עוד בטרם נדם קולו של השופט שקרא את ההחלטה, החל זרם צורמני מכיכר העיר מצדן של נשים שמגלגלות עיניים לשמיים כאילו חרב עליהן עולמן, והכל בשל ההחלטה הראויה, הצודקת והשוויונית של ועדת השחרורים.

וכן, גם קולם של כמה צדיקים וטהרנים גברים נשמע בין קולות הנשים. אילו קצב היה בוזגלו, הוא היה משתחרר כבר לפני חודשים אחדים. אך מאחר והוא קצב, ועדת השחרורים, לצערי, כרתה אוזנה לקולות הרחוב, בעיקר לקולות הנשים, ועיכבה את השחרור פעמיים. 

יותר, לדעתי, לא ניתן היה לעכב. אני מעריך שאילו הוועדה כשלה בשלישית, בג"ץ, אם היה מתבקש, היה מתערב. זאת משום שהחוק, מה לעשות, אינו משטרת מחשבות ואינו מחייב את האסיר להודות במעשים המיוחסים לו ואפילו לא להביע חרטה. מותר לכל אדם, גם אם בית משפט הרשיע אותו, להמשיך ולהאמין בחפותו, וכמו שנקבע בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר: "בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על תנאי, תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור... את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא".

ההיסטוריה המשפטית מלאה במקרים טרגיים של נאשמים שהורשעו בטעות. זה קורה. השופטים אינם אלוהים ואפילו לא מלאכים. מספיק לעיין בספרו של המשפטן פרופ' בועז סנג'רו – "הרשעת חפים מפשע בארץ ובעולם" – כדי להבין במה מדובר.

על פי ועדת השחרורים וההמלצות המקצועיות, קצב התנהג בכלא היטב והוא אינו מסוכן יותר לציבור. בנוסף, הוא גם בהליכי שיקום על פי הדרישות המקצועיות. כן, גם לציבור הנשים הוא לא מסוכן יותר. כך קבעה הוועדה. ולאחר שריצה יותר משני שלישים מעונשו, הוא קנה בדין את כרטיס היציאה למעמד של אסיר על תנאי, ובכך דיינו. על הרדיפה להיפסק.

נותר לקוות שהפרקליטות תעצור כאן ותימנע מערעור. ואם בכל זאת תערער לבית המשפט המינהלי בלוד, שהשופטים בערעור יאטמו את החלונות והדלתות של אולם המשפט לקולות הנהי והבכי שיעלו מהרחוב שמתחת לאולם. קולן של נוטות החסד, שהן רבות יותר, לא נשמע במחלוקת הייצרית ורוויית השנאה הזו. זה פשוט קול פחות מעניין ציבורית מהקולות המתגוללים, אך הוא הוגן יותר וצודק יותר.