בעוד חודשים ספורים נציין 50 שנה למלחמת ששת הימים, מועד מכונן בתולדות עם ישראל בעת החדשה. כמי ששייך לדור שגדל עם המדינה, אין לי ספק שפיסת ההיסטוריה הזאת של מדינת היהודים שקמה מחדש בארץ ישראל מתחלקת לשתי תקופות: מ-1948 עד מלחמת ששת הימים ב-1967 - שנים המאופיינות בצנע וצניעות, קליטת עלייה וביסוסה של המדינה; ומ־1967 ועד לימינו אלה - שנים שמהן אפשר ללמוד כיצד השתנינו, איך הידרדרנו ובעיקר מדוע אנו ממשיכים להידרדר.
התקופה השנייה מעוררת געגוע לימים היפים של ראשית המדינה, כאשר היינו עם אחר, ואיחדו אותנו הסולידריות, הפרגון והדאגה הקולקטיבית - ולא רק בשעות קשות. אלו היו ימים שבהם מנהיגים שימשו דוגמה ומופת לציבור, ביטחונה ועתידה של המדינה עמדו לנגד עיניהם לפני כל שיקול ואינטרס, והערכים הנפוצים היו תום, התנדבות וכבוד הדדי.
המציאות ההיא רחוקה מאוד מהמציאות של היום, שבה הקיטוב בעם הולך וגובר, ואספסוף שמורכב מגורמים קיצוניים מהלך אימה על קצינים בצה"ל, על אנשי חוק ומשפט, על עיתונאים ופוליטיקאים. דמותו של הצבא עצמו, שבעבר שימש כור ההיתוך של העם ותרם רבות לעוצמתה ואחדותה של המדינה, גם היא נחרכת כמו אבני יסוד אחרות שעליהן נבנתה המדינה. את הביטוי הראשון לשינוי שחל במדינה לאחר מלחמת ששת הימים חשנו לראשונה במלחמת יום הכיפורים, שתוצאותיה הקשות היו במידה רבה בהשפעת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים. כך משנה לשנה, מדחי אל דחי, הגענו לרצח ראש ממשלה, להכנסתם לכלא של נשיא, ראש ממשלה ושרים ולחקירותיהם של פוליטיקאים נוספים. נדמה שמעולם לא היינו קרובים כל כך לסדום ועמורה.
שורות אלה נכתבות על רקע אירועי הימים האחרונים, ובעיקר הכרעת הדין במשפטו של אלאור אזריה. החלטת בית הדין הצבאי, שהרשיעה אותו בשבוע שעבר בהריגה, ובעיקר התגובות אליה מצד תומכי אזריה, הוכיחו לנו על איזה הר געש יושבת כאן המדינה. הקריאה שנשמעה מפי המפגינים למען אזריה נגד הרמטכ"ל גדי אייזנקוט: "גדי תיזהר, רבין מחפש חבר" הנה קשה מאוד, בלי להיכנס לוויכוח על החלטת בית המשפט. כשרמטכ"ל הופך להיות מאוים, כולנו צריכים לחשוש מהכיוון שאליו המדינה הולכת. מי שרוצה לשמר את תדמיתו של צה"ל כצבא הומני וערכי שמקפיד לשמור על טוהר הנשק - צריך להשמיע את זעקתו.
גם בשנותיהם הראשונות נאלצו המדינה וצה"ל להתמודד עם פרשות לא קלות, כמו פרשת לבון, שבמסגרתה נתפסה במצרים רשת של 11 צעירים יהודים שפעלו בשירות מדינת ישראל. שניים מהם נתלו בידי המצרים, והיתר בילו שנים ארוכות וקשות בכלא המצרי. המערכת הפוליטית והצבאית עברה אז טלטלה קשה מאוד, אבל זה לא הגיע לציבור, לרחוב. זה נשמר והתנהל בסודי סודות, אפילו שגם אז היו יריבויות ומאבקי כוח. זה לא התנהל בידי אספסוף בכיכרות העיר, ולא היו שם איומים על חייהם של הרמטכ"ל דאז משה דיין, ראש אמ"ן דאז בנימין ג'יבלי או שר הביטחון דאז פנחס לבון, אלא שנראה שבישראל של היום האספסוף מחליט מה טוב לעם ישראל, מה טוב לצה"ל, בטח לא בית המשפט או מי שלא רואה את עתידה של המדינה דרך המשקפיים של "לה פמיליה".