שמונה חודשים חלפו מאותו לילה שבו ירדתי מהמעבורת מאתונה באי היווני כיוס. תכננתי להתנדב שבועיים בבית ספר לילדי הפליטים באי, אך מצאתי את עצמי מנהלת בו ארגון סיוע ישראלי, שמעניק תקווה למאות פליטים מרחבי העולם - מסוריה, עיראק ואפגניסטן.
במרץ אשתקד, שנה וחצי אחרי שפתחו את גבולות אירופה לפליטים, הגיעו באיחוד האירופי לידי הסכם עם טורקיה, שלפיו כל הפליטים שהגיעו ליוון לאחר חתימתו - יוחזרו לטורקיה. בתמורה יעביר האיחוד האירופי מיליארדי יורו לטורקיה. עד סגירת הגבולות עברו בנתיב הבריחה ליוון, ומשם לאירופה, כמיליון ורבע פליטים. כאן, ביוון, נמצאים כעת אלו שנשארו מאחור, כשאירופה סגרה את הגבולות. מספרם עומד על יותר מ־60 אלף איש.
האלפים כאן ממתינים לבדיקות הסטטוס שלהם. האם יזכו במעמד פליט ויעברו הלאה לאירופה, או שיוחזרו גם הם לטורקיה, ומשם מי יודע? החודשים חולפים, האוהלים מתבלים, המחלות מתפשטות ואין שום רמז לעתיד באופק. הפליטים יושבים במחנות, מנועים מלעבוד, מנועים מלצאת מיוון או אפילו מכיוס, נסמכים על ארגוני האו"ם וארגוני הסיוע האזרחיים ומחכים ליום שבו יקראו להם לראיון הגורלי. היום הזה מבושש לבוא.
גם המקומיים בכיוס כבר עברו את רף הסובלנות שלהם כלפי הפליטים. הם לא ציפו להיתקע עם אלפי פליטים על אי שמיועד לתיירות. תושבי האיים כיוס, לסבוס, לרוס, קוס ואחרים - שהיו ב־2016 מועמדים כקבוצה לפרס נובל לשלום על מאמצי ההצלה שלהם בים במשך חודשים - מתחילים עכשיו להבין שהפליטים לא הולכים לשום מקום. יוון, שעדיין מתמודדת עם המשבר הכלכלי ששחק אותה במשך שמונה שנים, הגיעה לקצה גבול היכולת, למרות סכומי העתק שהאיחוד האירופי ומדינות אחרות השקיעו כאן.
גאה להיות ישראלית
מתוך הכאוס הזה צומחים הדברים היפים ביותר, כמו קבוצת מתנדבים שהקימה לבד בית ספר לילדי פליטים; או המטבח הטבעוני הקהילתי שמספק חלק מהאוכל למחנות, שבו פליטים לצד מתנדבים מבשלים ארוחות חמות למאות אנשים; או קבוצות ההצלה, שיזמו תושבים מקומיים, שמפטרלות כל לילה בחופים כדי למשות מהים את אלו שלמרות הכל ממשיכים להגיע; וכמו הארגון שלנו, “אימג’ן”, שמביא ישראלים למפגש בלתי אמצעי עם פליטים. אנחנו מפעילים מרכז חינוכי למבוגרים ומעבירים שיעורים והכשרות שיעזרו להם למצוא עתיד אחר במקום להפוך נטל על הכלכלה המקומית כאן או בכל מקום שאליו יגיעו. הקשרים האנושיים שיצרנו כאן הם מעבר לכל דמיון. מאות אנשים שהיו פעם אויבים, מעבר לגבול, הפכו לחברים קרובים. אחרי כל הטרגדיה הנוראה והמלחמות, היינו צריכים להגיע עד לאי היווני הזה כדי לגלות שאנחנו יכולים לדבר. וכל הפרויקט הזה מופעל בידי מתנדבים ובאמצעות תרומות מישראל. אין עוד מקום בעולם שבו אני גאה להיות ישראלית כמו כאן, בכיוס.
לפני שבועיים עגנה באי אוניית פאר ענקית, מאורע לא שכיח, והתיירים יצאו לשעה קלה אלינו, לשבת בטברנות, לקנות בחנויות, להצטלם על רקע החומות העתיקות. באחת החנויות שמעתי פתאום עברית. כששאלו למעשי באי המרוחק, שמעט ישראלים מכירים, סיפרתי שאני מתנדבת באי עם הפליטים. פליטים? כאן? איך נדע לזהות אותם? הם נזעקו. לא תוכלו לזהות, הם נראים בדיוק כמונו, השבתי. בדיוק כמונו.
הכותבת היא עיתונאית “מעריב" ועובדת סיוע, מקימת פרויקט “אימג'ן" לסיוע לפליטים ביוון