האתגרים שנולדו בששת הימים עדיין עומדים לפתחנו: איציק מרדכי בטור מיוחד

ב־5 ביוני 1967 אסף המח"ט רפאל (רפול) איתן, מפקדה של חטיבת הצנחנים הסדירה 35, את מפקדי היחידות, ואמר: "עוד מעט תביטו מעלה ותראו את מטוסי חיל האוויר החוזרים מתקיפות במצרים. בעוד כמה דקות אודיע בקשר על 'סדין אדום' ותתחיל המלחמה. נבקיע היום את מערכי רפיח האימתניים וננצח במלחמה".               

                                             

עבורי היה זה רגע היסטורי. לאחר הכוננות והדריכות, יצאנו למלחמה כדי להסיר את טבעת החנק מעל המדינה.

השינוי הדרמטי באזור החל ביום העצמאות ה־19 למדינה, בעת שאבטחנו את מצעד יום העצמאות בירושלים. הכוננות החלה כשהנשיא המצרי נאצר הודיע כי הורה לצבאו להיכנס לסיני ולהיערך למלחמה נגד ישראל. גם הצבא הסורי נכנס לכוננות תקיפה, והיו  מי שהגדירו את המצב כאיום קיומי ממשי על המדינה הצעירה.

החטיבה הייתה מאומנת ומוכנה למלחמה, וכללה מפקדים נערצים ומוכשרים. גם אני הייתי שם, כמעט בן 22. פיקדתי על יחידת החה"ן החטיבתית, שנעה בראש הכוח. בתקופת ההמתנה והכוננות היינו מלאי דאגה ותהיות. שאלנו את עצמנו אם נוכל להשמיד את הכוחות העצומים שהיו במרחבי סיני, אם נצליח להבקיע את המערכים החפורים והערוכים על פי דוקטרינה סובייטית ואם נוכל לטנקים האימתניים.

מלחמת ששת הימים תוכננה לתלפיות, וההכנות הרבות ויישום לקחי מבצע קדש הגבירו את היכולות. הרמטכ"ל יצחק רבין, סגנו חיים בר־לב וראש אג"ם עזר ויצמן הגדילו לעשות. לצד הדאגה הייתה תוכנית מוכנה ומוצקה, שהתבססה על מכה אווירית מקדימה, הבקעת המערכים הקדמיים בידי כוחות מעולים והחדרת אוגדות הטנקים למרחבי התמרון להשמדת עוצמות השריון המצרי. אבל יותר מכל, הייתה לנו מוטיבציה אדירה לנצח. 

כאשר ניתנה הפקודה, הייתי הכוח המוביל בגזרתי. הובלתי עם היחידה את הלחימה המורכבת והקשה לשליטה על צומת רפיח החיוני. הסתערנו. באיגוף עמוק היעד נכבש. כיבוש הצומת ניתק את רצועת עזה מעורפה ואפשר לכוחות האוגדה לדהור לעבר אל־עריש ולמרחבי התמרון.

ב־8 בחודש אסף רפול את מפקדי היחידות. הוא פתח ואמר כי מוטה גור וחטיבת הצנחנים, שהיו אמורים לכבוש את אל־עריש בצניחה מהאוויר ובשיט מהים, הופנו לשחרור ירושלים. עוד הוסיף כי הצנחנים שחררו את העיר העתיקה ונמצאים ליד הכותל המערבי. ההתרגשות הייתה עצומה.

לאחר שעברנו את אל־עריש בהסתערות ובלחימה, רפול נפצע קשה, וההסתערות המשיכה בפיקודו של פיחוטקה. באותו היום הגיע אל"ם אהרון דוידי לפקד על החטיבה. ניתנה הפקודה. היחידה שלי הובילה דרומה. בדרך הותקפנו, ודוידי הפנה את הטנקים, שהשמידו את המארב. הוא פקד עלי לנוע ולכבוש את גשר פירדאן שעל גדות התעלה. השתלטנו עליו. כעת כל סיני היה בידי צה"ל. רוב הכוח המצרי הושמד, ואנו עמדנו על שפת התעלה.

פיקוד המרכז שחרר את ירושלים ואת יהודה ושומרון, וצה"ל נערך על גדות הירדן. 

האלוף דוד אלעזר הוביל את כיבוש הגולן. צה"ל היה ערוך במרומי החרמון, ברמת הגולן ועל גדות החצבני והירמוך. הסכנה החמורה שנשקפה לאזרחי הצפון נעלמה, ואיתה החשש מהטיית המים מהירדן והכנרת.

מלחמת ששת הימים הייתה ניצחון אדיר. צה"ל השמיד את כוחות האויב, מרחבים עצומים נכבשו. המדינה הייתה באופוריה. אלבומי ניצחון הופקו, מפקדי צה"ל ולוחמיו היו לדמויות נערצות, אך המנהיגים לא מצאו את הדרך לתרגם את ההישגים הכבירים למהלכים מדיניים.

בתוך זמן קצר פרצה מלחמת ההתשה. אלף ימי לחימה בכל גזרות המדינה. מורל האויבים נפגע, והדרג המדיני העליון וצמרת הצבא חשו כי נוכל לכל יעד או משימה.

השאננות והזחיחות הביאו להפתעה הגדולה של מלחמת יום כיפור. לאחר ההישגים הגדולים של האויבים בימים הראשונים של המלחמה, הצלחנו לשנות את פני המערכה ולנצח גם בה.

המלחמות, בשילוב מעורבות אמריקאית ומנהיגות נעלה של אנואר סאדאת ומנחם בגין, הביאו להסכם שלום עם מצרים. החל המפנה האסטרטגי במזרח התיכון. ישראל ומצרים שומרות ועל השלום ועל ההסכמים שנחתמו ב־74'. זה אומנם שלום בין המדינות ולא בין העמים, אך זהו הישג גדול.

בירדן, המלך חוסיין הוציא את כוחות הפת"ח הפלסטיניים ב"ספטמבר השחור" ב־1970. ניצחון בנות הברית במלחמת המפרץ ומאמץ אמריקאי עודדו את המלך חוסיין להגיע להסכם שלום, שעליו חתם עם יצחק רבין. המלך עבדאללה המשיך לדבוק בשלום לאורך גבולה של המדינה, והוא משמר היטב את השקט והביטחון.

בסוריה, מלחמת ששת הימים והישגי מלחמת יום הכיפורים הביאו ליציאתנו מהגולן הסורי ולהסכם. אסד האב הבין שבמלחמות לא ישיג את יעדיו, ופנה לדרך ההבנות.

בלבנון יש הסכם בינלאומי, עקיף. זהו עדיין גבול נזיל ולא יציב.

הבעיה הפלסטינית היא הסבוכה והמורכבת ביותר. הפלסטינים חייבים להבין כי ירושלים הייתה ותהיה בירת הנצח שלנו. יש לנו קשר דתי, מורשתי והיסטורי לאתרים מיוחדים ביהודה ושומרון, אך יותר מכל, יש למדינת ישראל צרכים ביטחוניים החיוניים לעמידתה מול האיומים העכשוויים והעתידיים. לכן יש לנו צורך לשלוט על קו הירדן ועל מקומות הנחוצים לביטחוננו.

מאידך, אני מאלה שלא רוצים לשלוט על עם אחר. הפלסטינים יכולים לבנות מערכות חיים מתקדמות בתחום הלאומי, התרבותי, הכלכלי והטכנולוגי. מדינת ישראל ומדינות רבות נוספות יסייעו בידם לבנותן. הפלסטינים ומנהיגיהם צריכים להבין שבטרור ובאלימות הם לא ישיגו דבר, אלא רק יקשו את חיינו וחייהם. הם רואים את שמתרחש במדינות כמו עיראק או סוריה. לא לשם הם צריכים לכוון את דרכם.

יש לבנות מערכות אמינות של כבוד הדדי, להבין את הצרכים של שני העמים ולבנות חיים מתקדמים זה לצד זה. מה שנדרש מכולנו הם פיכחון, הבנה והכרה בצד האחר. עלינו להבין שאם נפגע בצורכי הביטחון שלנו, במוקדם או במאוחר נגיע לאלימות, לעימות ולמלחמות, שירחיקו אותנו מאוד מהמקום שאנו נמצאים בו היום. החוכמה היא לבנות בצורה מושכלת והדדית מערכות חיים עצמאיות לפלסטינים, ולשמור לנו את זכויותינו על המקומות המיוחדים לנו ואת הבטחת ביטחוננו. 

מלחמת ששת הימים העניקה לישראל ניצחון גדול ויכולת תמרון מדינית שסייעו להשיג שלום עם רוב מדינות ערב השכנות. נכון שההתפכחות הגיעה רק לאחר מלחמת יום כיפור, אך את מה שלא נעשה מתוך הסכמה יעשו העימותים, שיחייבו אותנו להתקדם להסכמי שלום וביטחון. נדרשים מאמצים אדירים נוספים, שיביאו בסופו של דבר לפתרון הטוב ביותר. לטובתנו ולטובת הסובבים אותנו.