הצמידות של יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב, שחל מדי שנה ב־30 בנובמבר, לכ”ט בנובמבר, באה להדגיש את המפנה הטרגי בקהילות הללו. באותו שבוע שבו התקבלה ההחלטה על תוכנית החלוקה באו”ם, הכריז הנציג המצרי באו”ם, חוסיין הייכל, שההחלטה תביא לפרעות כלפי היהודים בכל ארצות האסלאם.
התחזית שלו התממשה, ומה שהתחיל בשנת 1941 בעיראק, בפרהוד שבו נרצחו 180 יהודים, ובטריפולי שבלוב בשנת 1945, שם נרצחו 130 יהודים, התפשט לכל ארצות ערב. בשנת 1947 בוצעו מעשי טבח בחלב שבסוריה, ו־47 יהודים נרצחו. באותה שנה היה גם פוגרום בקהילת יהודי עדן הקטנה, שבו נרצחו 82 יהודים. במצרים השכנה נכלאו 1,000 יהודים. באלג’יריה בוצע פוגרום, שבו נרצחו 27 יהודים בעיר קונסטנטין. בשנת 1948 הגיעו המהומות עד מרוקו, ושם נרצחו 43 יהודים בג’ראדה ובאוג’דה. כך זה נמשך עד למלחמת ששת הימים.
לכל מעשי הטבח נלוו ביזה, שריפת חנויות של יהודים, פגיעה בבתי כנסת, גירוש של יהודים מעיראק, ממצרים, מלוב ומאלג’יריה, שלילת זכויות והלאמת רכוש. השווי של הרכוש שהושאר בארצות ערב נאמד ביותר מ־400 מיליארד דולר. בסך הכל גורשו ועזבו כ־900 אלף יהודים. הסיפור של הקהילות היהודיות בארצות ערב, שחיו שם כ־2,000 שנה, הסתיים בצורה אכזרית וכואבת בתוך 20־25 שנים בלבד.
לצערנו, עד לפני כמה שנים הסיפור הטרגי הזה לא סופר, וכמעט לא נודע דבר על המחיר הכבד ששילמו הקהילות הללו עם קומה של מדינת ישראל. זהו פרק חשוב וכואב, הקשור ישירות לתולדותיו של כמחצית מהעם היהודי במדינת ישראל. פרק זה לא נכלל בתוכניות הלימודים ולא צוין באירועים רשמיים וקבועים של מוסדות הציבור והמדינה.
עתה, לאחר שנחקק החוק ביוזמתי, בזמן היותי חבר כנסת, נקבע יום מיוחד לציון הטרגדיה של יהודי ארצות ערב. ואף על פי כן, הרי שמלבד האירוע הממלכתי המאורגן על ידי השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, הכינוס האקדמי החינוכי של מרכז דהאן באוניברסיטת בר אילן ומכון יד בן צבי, לא חדר הנושא לתודעה הציבורית, ובכל מוסדות המדינה והרשויות המקומיות לא בא הדבר לידי ביטוי כלל. וכל זאת כשאנחנו צופים בפסטיבלים של קולנוע שמספרים על “הפליטים” הפלסטינים, אבל ל־900 אלף יהודים לא נמצא פסטיבל זיכרון אחד.
רוב בני הנוער בארץ אינם מכירים את ההיסטוריה של משפחותיהם, את סיפור קהילותיהם ואת הקורבן שהקריבו בעקבות תקומת מדינת ישראל. חלק מבני הנוער יספרו בלהט ועל עזיבתם של הפלסטינים ועל רכושם בארץ, אבל לא ידעו לומר כלום על אותם יהודים מארצות ערב, על יצירתם ותרומתם לתרבות עם ישראל. זהו האקסודוס הנשכח. זהו חסך המלווה את קהילות ארצות ערב והמזרח ויוצר תחושות קשות באשר לשייכות להוויה התרבותית וההיסטורית של עם ישראל; תחושות היוצרות ניכור, ולא שותפות.
זהו למעשה החטא הראשון. החטא השני קשור במחדל הקשה של ממשלות ישראל לדורותיהן בכל מערכות ההסברה בעולם. ממשלות ישראל לא טרחו להציג נתונים על הגירוש, על העזיבה ועל מעשי הפוגרום והרדיפות, וגם לא על הרכוש שהושאר על ידי היהודים בארצות ערב.
ההתמודדות עם שאלת האקסודוס הנשכח קשורה ראשית במערכת החינוך, אשר חייבת להטמיע היטב את הפרק העגום של התחסלות קהילות ישראל בארצות ערב. העיקר הוא מימוש מלא של המלצות ועדת ביטון. בשנית, יש ליצור מערכות הסברה אינטנסיביות בעולם בכלל, ובעולם היהודי על מוסדותיו. המשימה היא "מבשרך לא תתעלם": להכיר את סיפור אחינו היהודים בכל קהילות ישראל.
הכותב הוא מנהל מרכז דהאן, חבר כנסת לשעבר בישראל ביתנו ויוזם החוק לציון היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב