המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימוס) וכיום נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט אליעזר ריבלין, נזקק לפחות מ-48 שעות כדי להוציא תחת ידו תחקיר מפורט וממצה של השתלשלות "פרשת המסרונים". בפרק הזמן הקצר הזה גבה השופט ריבלין עדויות, קיבל תשובות לשאלות כתובות, עיין בתמליל החקירה של עו"ד שחם-שביט, בחן את מלוא ההתכתבות והשווה בין תכתובות הוואטסאפ של השופטת ושל עו"ד שחם-שביט. בנוסף ביקש השופט ריבלין הסברים מהשופטת עצמה על הרקע לאותן התכתבויות שפורסמו. בסופו של תהליך הבירור, כתב השופט ריבלין דוח חד ובהיר בן עשרה עמודים. והכל כאמור, תוך פחות מיומיים. מסתבר שמערכת המשפט יכולה לעבוד במהירות הבזק. יש בהחלט מה ללמוד מהליך זה.
הביקורת של הנציב ריבלין על התנהלותה של השופטת פוזננסקי-כץ קשה. מסתבר שבין השופטת לבין עו"ד שחם-שביט היה קיים קשר ישיר שהחל בתיאום לוגיסטי אך הדרדר לדיאלוג שריבלין מכנה כ"פסול". מסרים אישיים כמו "בית המשפט עדיין לא חזר מרכיבה על אופניים" שנענים במסרון "בסדר. שבית המשפט ישמור על עצמו ולא יפול" – זו קרבת יתר פסולה בין בעל דין לשופט. ההסבר של השופטת, לפיו אין לה עוזר משפטי או מתמחה, איננו מצדיק את התנהלותה- כותב ריבלין. פרקטיקה כזו אסור לה שתתקיים ועשויה ליצור "פמיליאריות בלתי ראויה" בין תובע לשופט. אגב, עולה כי השופטת נאלצת לתקשר עם הצדדים ולתאם את העניינים הלוגיסטיים באמצעות הנייד שלה, ללא עזרה מינהלית. זו בהחלט סוגיה לפתחו של נשיא בית המשפט השלום.
מעבר לביקורת האישית, מציף הנציב ריבלין בדוח שלו גם הערות על כשלים מערכתיים, המצריכים תיקון יסודי. נוצרה מראית עין לא ראויה לפיה התובע "בוחר את השופט". גם אם הבחירה בשופטת פוזננסקי הייתה מטעמים עניניים ובשל היכרותה עם התיק, מסתבר שהשיבוץ לתיקים אלה נעשה לפי בחירתו של השופט או בחירתו של בעל דין. ריבלין מבקר התנהלות זו וקובע ששיבוץ השופט "צריך שיימצא באחריותו של הנשיא או של סגן הנשיא".
ריבלין מבקר גם את הנוהג הקיים, לפיו בתיקים של הארכת מעצר, מתקיימים דיונים מקדימים בלשכת השופט במעמד התביעה בלבד. זוהי "תקלה" לדבריו. כל מה שנאמר בדיונים אלה לא מובא בפני העצורים ובפני עורכי דינם. אפשר לנהוג גם אחרת ולקיים את הדיונים באולם בית המשפט, תוך הגנה על חומר חסוי במידת הצורך.
מסקנתו של נציב התלונות היא כי השופטת פוזננסקי-כץ פגעה באמון הציבור וזהו "תנאי מוקדם" ליכולתו של שופט לשמש בכהונתו. עם זאת, האירוע איננו בעל אופי פלילי: "אין זה המקרה בו השופט רוקם בסתר מזימה עם התביעה... בשום פנים לא הייתה כאן הטיית משפט או קנוניה בין התביעה לבין בית המשפט". אך גם אם לא פלילי, זהו דוח חמור שמצביע על כשלים אישיים ומערכתיים.
מסתבר שלא הכל שחור ולבן, פלילי או לא פלילי. בכל הנוגע להתנהלותם של שופטים, הנוסחה הזו של "או שחור או לבן" איננה מדוייקת. משופט נדרשים, בין היתר, יושרה ויושר אינטלקטואלי ואמות מידה מוסריות. החלטתו של ריבלין ממקדת את הדיון בהתנהלות לא ראויה ובמעשה שיש בו "פגיעה באמון הציבור" וממליץ להביא את השופטת לדין משמעתי, הליך חריג לכשעצמו.
הסמכות להגיש קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים נתונה לשרת המשפטים, בין היתר כאשר השופט התנהג באופן שאינו הולם את מעמדו של שופט, שזו העילה המתאימה לפרשת המסרונים. בית הדין מוסמך להטיל סנקציות החל מהערה ונזיפה ועד להעברה מן הכהונה. בנוסף, גם הוועדה לבחירת שופטים מוסמכת להביא להדחתו של שופט.