בחודש האחרון היו מספר ישיבות ממשלה שלצערנו לא הכריעו בהן לגבי התקציב הדרוש להעלאת כל אחינו הנמצאים במצב נורא באתיופיה. קיימנו החודש גם הפגנה גדולה מול הכנסת, שהיו בה יותר מ־2,000 איש, אך לא נענינו. אנחנו עדיין מחכים לתשובה. במצב כזה, ברור שביקורו ההיסטורי של נשיא מדינת ישראל עבורנו הוא כקש לטובע.
כשראש הממשלה בנימין נתניהו היה באדיס אבבה הבירה לפני כשנתיים, לא האמנתי כששמעתי שהוא לא ביקר בקהילות היהודיות באתיופיה. גם שגרירת ישראל באתיופיה, אחותנו בליינש זבדייה, לא ביקרה את הקהילה הסמוכה למעונה שנים ארוכות. רק כשהגיעה משלחת של ח"כים מישראל, היא הואילה בטובה להגיע בפעם הראשונה. אנחנו מייחלים ומקווים שעכשיו הנשיא ראובן ריבלין יבקר ויראה את המצב באתיופיה.
יש לי באתיופיה בת דודה, דודים, דודות וסבא שלא רוצה לעלות. הוא מייסר את עצמו שדחה את העלייה ומאשים את עצמו שסבתא שלי נפטרה בגלל זה. הוא בסך הכל רצה למכור את רכושו הדל כדי לא להתחיל מאפס במדינת ישראל, אבל סבתא מתה והוא לא יכול היה לעזוב בגלל רגשות האשמה. הוא מרגיש שבגללו היא מתה. הוא גם פחד מהדרך בסודן. האחים שלו הגיעו לישראל דרך סודן בעזרה של המוסד. הם היו בין הראשונים שהגיעו לכאן בשנת 1991.
המשפחה שלי מעורבת. היא כוללת את מה שנקרא זרע ישראל והפלשמורה, אף שההגדרה הזו בכלל לא מקובלת עלי. בשנת 91' רוב בני משפחתי מזרע ישראל עלו. איך זה יכול להיות שהיום אנחנו מוגדרים פלשמורה? מבחינתי, ההגדרה הזאת פסולה. לכן אני חושב שהנשיא ריבלין חייב לבקר בקהילות שלנו.
הכותב הוא בן העדה האתיופית ופעיל מרכזי במטה המאבק למען יהודי העדה