התרגשתי להגיע לוועידת מפלגת העבודה, שציינה יובל להיווסדה. שנים לא הגעתי לאירוע מפלגתי ומבחינתי הייתה באוויר הרבה נוסטלגיה. געגוע למפלגה שהייתה תוצאה של איחוד בין מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י. מפלגה שידעה לשלב ידיים עם מפ"ם ולהקים את המערך, שזכה ל־56 מנדטים בבחירות 1969.
אלה היו ימי שיא האופוריה - אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים ולפני ההתפכחות שבאה לאחר מלחמת יום כיפור והמהפך הפוליטי.
אז עבר מפואר יש, אמרה מזכירת המשמרת יעל סיני, אבל יש גם עתיד? את אבי גבאי קיבלו בקריאות "הוא הא מי זה בא ראש הממשלה הבא". הקריאות האלה נשמעו יותר כמשאת נפש, אבל נאומו של גבאי הפיח חיים ותקווה במפלגה ובפעיליה. הייתי אומר שאתמול גבאי חזר לבייס. הנאום שלו היה נאום אמיץ, חד וברור, לעומתי לנתניהו ולימין הישראלי. גבאי נשא נאום מדיני־בטחוני תקיף. קרא לחדש את תהליך השלום, להפסיק את בניית ההתנחלויות, ולהיאבק על הדמוקרטיה הישראלית ולהגן על הרשות השופטת מפני נתניהו שרוצה לשלוט בה ולהחלישה.
גבאי הציב מחדש אלטרנטיבה שפויה מול הימין הסהרורי שמוביל היום את ממשלת ישראל. גבאי דיבר על "העשור המבוזבז" של ישראל תחת שלטון נתניהו והליכוד, ואני חשבתי על החצי שנה המבוזבזת שלו - כשחשב שניתן לעשות קיצורי דרך אל לב המרכז והימין המתון.
הדרך חזרה להובלת המחנה תהיה סיזיפית וקשה, אבל אתמול גבאי הוכיח שהיא בהחלט אפשרית. מפלגת העבודה חייבת להציג אלטרנטיבה ברורה ובעיקר אופוזיציה לוחמת המאמינה בעצמה. היא צריכה לחזור לתפקד כסיעה עם 24 מנדטים בכנסת, ולא כסיעה עם 14 מנדטים בסקרים. המשימה - לא לאפשר בשום פנים ואופן לנתניהו לבצע את זממו בבג"ץ. זה קו פרשת המים לשמירת אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מי שינצח בקרב הזה יהיה ראש ממשלת ישראל הבא.
הכותב כיהן בעבר כשר הפנים וכמזכ"ל מפלגת העבודה