התאונה שבה נספו אתמול שמונה בני משפחה אחת היא טרגדיה נוראית. הלב נשבר למול תמונות הרכב המשפחתי המפויח, הניצב באמצע כביש הדמים ומהווה מצבה לחיים שנגדעו באיבם. לפני שבועיים קיפחו את חייהם כפיר, שירה וגאיה אביטן בתאונה חזיתית במרחק כמה קילומטרים ממקום התאונה. לשתי התאונות מאפיינים דומים - שתיהן היו תאונות חזיתיות, קטלניות ומתסכלות, ואת שתיהן אפשר היה כנראה למנוע לו הייתה גדר הפרדה בין הנתיבים.
כביש 90 ידוע ומוכר כאחד הכבישים האדומים והקטלניים בארץ. מדובר בעורק תחבורה ראשי, המתחיל במטולה בצפון ומסתיים במעבר טאבה בדרום. ברובו הוא בעל נתיב אחד לכל כיוון, ללא הפרדה בין הנתיבים שתמנע תאונות חזיתיות. בעשור האחרון אירעו בכביש הארור הזה 1,350 תאונות דרכים, שבהן נהרגו 128 בני אדם וכ־4,000 נפצעו, חלקם כתוצאה מהתנגשות חזיתית בין שני כלי רכב.
הכביש, שנסלל בסוף שנות ה־60 של המאה הקודמת, יכול להכיל מספר כלי רכב שהתאים לשנים ההן. אלא שבשנים האחרונות חלה עלייה בתנועת כלי רכב בשל התרחבות היישובים בסביבת הכביש, הגדלת הקיבולת באזור ים המלח והצבת הכביש כעורק תחבורה ראשי לנופשים באילת ולהעברת סחורות לנמל אילת וממנו. אף שיותר ויותר כלי רכב נוסעים בכביש, התשתית בו לא סולחת לנהג אם טעה.
כולנו בשר ודם, כולנו עושים טעויות, אבל לא מגיע לאיש מאיתנו גזר דין מוות על טעות. לא תמיד רק הנהג אשם בתאונות הדרכים. תפקיד התשתית הוא לפצות על טעויות של הגורם האנושי ולהשאירו בחיים. במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים היו חייבים מזמן לשפר את התשתית בכביש. זה היה צריך לקרות בעדיפות ראשונה, במקום להגיע למצב שבו כל נסיעה בו היא הימור על החיים. כבר מחר יש להקצות את המשאבים הנדרשים ולהפוך את הכביש מאדום לבטוח, כי חיי אדם קודמים לכל.
הכותב מכהן כמנכ"ל עמותת אור ירוק