קביעת היועמ"ש כי אין להרוס בית מחבל הלוקה בנפשו גולשת לאבסורד

הפנייה הפומבית של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לשר הביטחון אביגדור ליברמן נולדה, להערכתי, בלשכתם של שופטים מסוימים בבית המשפט העליון, והיא צריכה להדאיג את כל מי שמבקש לגדל את ילדיו במקום הזה. תחילה לא האמנתי שזה אמיתי. לתומי חשבתי שמדובר בעוד הלצה גרועה ממרזבי הביוב של “בצלם" או של “שוברים שתיקה", אבל עד מהרה הרגשתי שמערכת המשפט, על כל גרורותיה, פשוט ירדה לגמרי מהפסים.
 

תחילה מצאתי בפנייה דרישה שלא להרוס את ביתו של מחבל שרצח או ניסה לרצוח, ויצא בשלום מהאירוע החבלני, אם הוא “לוקה בנפשו"; כלומר, על המפקד הצבאי שבסמכותו להורות על הריסת ביתו של מחבל לבחון אם הוא זכאי להיכנס למסגרת של לוקה בנפשו, וזאת משימה שאי אפשר לעמוד בה. למפקד הצבאי אין כישורים לכך, ומי שדורש את זה ממנו מעיד על עצמו, לדעתי, שהוא עצמו צריך לבחון אם שיקול דעתו ראוי לנסיבות חיינו.
 

בבתי המשפט הפליליים נערכים סביב הסוגיה הזאת דיונים ממושכים, וכל צד מביא מומחים מטעמו. ההכרעה היא סבוכה, ומה שמבקש עתה מנדלבליט הוא להטיל על המפקד הצבאי את החובה לבחון את כשירותו הנפשית של המחבל, וזאת דרישה שיש בה גלישה אל תהומות של אבסורד. אובדן הדרך שהיא עלולה לשקף מעמידה בסכנה מיליוני אזרחים שנותרים חשופים למעשיהם של “לוקים בנפשם".
 

את הדרישה לבחינה נפשית של המחבל מבסס מנדלבליט על ההלכה שיצאה מבית מדרשו של בית המשפט העליון – ולא מן הנמנע בעיניי שמי שמוביל את המגמה הוא השופט מני מזוז - הקובעת שיש לבחון בכל מקרה את התכלית ההרתעתית שבהריסה של בית; דהיינו, שאם המחבל לוקה בנפשו, אז לא מתקיימת התכלית ההרתעתית לגביו. אני הייתי מכתיר הלכה זאת כליקוי מאורות מוחלט, אבל מה לי ולחוכמתם של שופטים שיושבים במגדל השן ומנסים לדמות את עצמם לאלוהי המוסר ולנוטרי זכויות האדם, תוך הזנחה מוחלטת של המאבק היהודי המדמם ברצחנות הערבית.

 

אבל טירוף המערכות לא נפסק בזה. בפנייה של היועץ המשפטי לשר הביטחון נקבע שאם הפיגוע לא הסתיים במוות אלא בפציעה גרידא, צריך להסתפק באטימה בלבד של ביתו של המחבל. כאן כבר איבדתי את שיווי משקלי. ואני שואל את עצמי אם השופט מזוז, לדוגמה, מי שפגע לתפיסתי יותר מכל אדם אחר, בהיותו יועץ משפטי לממשלה בעת הגירוש ההמוני מגוש קטיף ומצפון השומרון, בזכויות של אלפי אנשים - ראה אי פעם פגוע מדקירה של סכין. כלום יודעים בבית המשפט העליון שיש מקרים שבהם הפצועים נותרים נכים לכל ימי חייהם?

ומה זה בכלל עניינה של מערכת המשפט כיצד הסתיים האירוע החבלני? ואם האירוע הסתיים כפי שהוא הסתיים לא בגלל שהמחבל לא רצה להרוג את קורבנו אלא בגלל שזה לא עלה בידו, האם גם אז צריך להסתפק באטימה בלבד?
 

הרי גם בשיטת המשפט הפלילי שלנו שנשאבה מהמשפט האנגלי הדגש הוא על הכוונה - ולא על התוצאה - ומי שהתכוון לבצע עבירה רואים אותו כמי שהצליח לבצעה גם אם בפועל מזימתו לא עלתה בידו; ולא מחמת שהוא חדל מרצונו מלסיימה. כך או כך, מזל הוא בעיניי שמני מזוז, ודומיו על כס המשפט, לא היו עמנו בעת שבן־גוריון הכריז על הקמת המדינה – ויצא לקרב על חיינו.