הקולות בקעו מתוך הרדיו ומילאו את האוטו. זה היה חידון רדיופוני, ואני הקשבתי לו בעניין רב. "מתי נפל המהנדס יחיא עיאש במות קדושים?", שאל המגיש את המטלפנת. "האם בינואר 1996, או בפברואר 1997?". היא התלבטה, ועם קצת עזרה נקבה במועד הראשון. המגיש צהל.
על הקו כבר חיכתה סמירה, המטלפנת הבאה. "מה תוכלי לומר להתנגדות האסלאמית ולאסירים הגיבורים שלנו?", שאל בטרם הציג באוזניה את החידה.
"שאלוהים ישמור אותם", השיבה אוטומטית, והמגיש הזהיר: "השאלה שתשמעי להלן היא הלכתית, אבל יש בה גם חידוד. האם רשאי מוסלמי, על פי ההלכה, לשאת לאישה את אחות אלמנתו?".
חשבה סמירה וענתה בחיוב. כן, זה אפשרי.
"התשובה שגויה לצערי", הוא ענה, "איך יכול אדם לשאת את אחותה של אלמנתו? הרי הוא מת!".
הכל היה נשמע נורמלי, אלמלא התחנה הייתה רדיו אל־אקצא, ערוץ השידור הרשמי של חמאס, והמיקום הוא רחוב אבן גבירול בתל אביב. זה היה ביום ראשון השבוע, בלילה, ואני נסעתי מזרחה. ברחוב קפלן בתל אביב, מול שער ויקטור, התכונן המגיש לשאלה השלישית. אבל לפני שהשמיע אותה, הזמין את המטלפן, מחמוד קווארע, להפנות מילה ללוחמי חמאס, "מעל הקרקע ומתחתיה".
מחמוד השמיע כמה דברי ברכה, אבל הקול החל להיחלש. מכוניתי כבר נגעה בפאתי גבעתיים, והתברר כי גם למשדר של חמאס יש גבולות. רעשי קליטה הסתננו לשידור והקשו על ההאזנה. נפרדתי מהתדר של חמאס, FM 101.6, אבל הספקתי לשמוע את השאלה. "מיהו הפושע", שאל המגיש, "שביצע את טבח קאנא ב־18 באפריל 1996?".
תחנת הרדיו אל־אקצא משדרת מעזה, אבל הד קולה בתל אביב ובשאר ערי המרכז יוצא מלבנון. מתברר כי האחים בחיזבאללה הציבו עבור התחנה משדר רב עוצמה, שביכולתו להגיע אף לגוש דן. המשדר מוצב בתוך שטח לבנון, מול מושב זרעית. ניסן כהן, בעליה של חברה לשידורי לוויין, סיפר כי עוצמתו גבוהה מאוד אף מהמקובל במשדרי רדיו בישראל. זו אנטנה כיוונית, הוא אמר, היא מפנה את שידוריו לישראל בלבד, לא ללבנון.
לשם מה מבקשים ראשי חמאס לשדר לתוך ישראל? התשובה פשוטה. כי יש בה אוכלוסייה ערבית. מטרת שידוריהם אינה יושבי רחוב אבן גבירול אלא בני המיעוט הערבי בישראל, ואחריהם הפלסטינים בגדה. בחמאס רואים בהם בניו האבודים של העם הפלסטיני, ורוצים להדק איתם את המגע, ולו באופן חד־סטרי. לאחר הסתבכות כוח צה"ל בחאן יונס פרסמה הזרוע הצבאית של חמאס תמונות של חיילי הכוח. לכך צורפה קריאה לערבים בישראל לנדב מידע על הפרצופים שניבטו מהתמונות, אם הם מכירים אותם, או שמעו מישהו שהתבטא בנוגע לזהותם.
בחמאס מקפידים לבעוט בכל החזיתות, במיוחד כאשר המצור על עזה הדוק מאי־פעם. כאשר הידיים קשורות, בונים מנהרות. בהיעדר מנהרות, פועלים ברשת. אחת לתקופת מה מוציאים קליפ. והנה, בא הזמן להרחיב את טווח שידורי הרדיו.
כל השדים והרוחות
לתומו חשב הקונסול האיטלקי בירושלים כי הגיעה השעה להתעניין בחורבות המנזר על שם הקדוש הילריון. האתר העתיק שוכן בדרומה של העיר עזה, לא הרחק ממחנה הפליטים נוסיראת. גילו כ-1,600 שנים, והוא מוכר בעולם הנוצרי כולו. המקומיים מכנים אותו תל אום אל־עמר. מבקריו יגלו בו פסיפס מרשים ושרידים של בית תפילה, אבל המנזר מוזנח שנים ארוכות וזקוק לשיפוץ ושימור. סיבה טובה להתעניינות בו מצדה של ממשלת איטליה.
ביקורו של הקונסול תוכנן להיערך השבוע. שלושה ממאבטחיו יצאו ביום שני מירושלים לסיור הכנה. הם חצו בבטחה את מחסום ארז, נכנסו לרצועה והגיעו למנזר. לפתע קרבו אליהם חמושים וביקשו לראות תעודות. ייתכן כי האיטלקים חששו מפני שודדי דרכים. הם סירבו ופתחו במנוסה. החמושים קראו להם לעצור, ירו באוויר, אבל האיטלקים רק הגבירו מהירות.
בשלב כלשהו הבינו השלושה כי רודפיהם הם אנשי חמאס שפטרלו באזור. זה קרה, כנראה, רק אחרי שמצאו מחסה במטה האו"ם הסמוך, שבשעריו באו בבהלה. גם לרודפים לא היה מושג כי מדובר בשלושה מאבטחים תמימים. הם היו בטוחים כי כוח מסתערבים ישראלי נחשף לנגד עיניהם, והטילו מצור על מבנה האו"ם.
שתי יממות לפני כן חגג דובר הזרוע הצבאית של חמאס במסיבת עיתונאים, שבה סיפר את גרסתו להסתבכות הישראלית ליד חאן יונס. המבצע ההוא הותיר את חמאס בתחושת רעב גדולה, בשל הטרף שחמק, ובמתח ודריכות מפני מבצעי קומנדו נוספים. ואז באו האיטלקים.
הלילה ירד, ובתוך משרדי האו"ם היו מבוצרים השלושה, יחד עם עובדי האו"ם. אנשי ביטחון של חמאס הקיפו את המבנה ומנעו מהם לצאת, אבל כיבדו את מעמדו הדיפלומטי של המקום ולא פרצו פנימה. למחרת נפתח משא ומתן, ובסיומו נכנסו אנשי חמאס למבנה וחקרו את השלושה. עד מהרה התברר כי חלומם הכזיב. השלושה אינם מסתערבים ישראלים.
הסיפור מעורר מחשבות על מצבה הקיומי של הרצועה. לא רק ממשלות ואויבים מעכבים את צמיחתה, או זורעים בה מתיחות. פעם זו רוחו של נזיר מתבודד, ופעם מכת ברק שמפעילה משגר רקטה וכמעט מחוללת מלחמה. כשאתה עזתי, אפילו השדים והרוחות נגדך.
הנבואה שהתגשמה
רגע לפני שתמו קללותיה של 2018, מתה בקהיר כאמליה סאדאת, בתו של נשיא מצרים לשעבר. היא הייתה בת 70, גרושה ואם לבת. אישה משכילה וחולה. חורף אחד, באוקטובר 1981, התדפקו פקידי אף־בי־איי על דלת ביתה בבוסטון, שם למדה תקשורת באוניברסיטה, ובישרו על מות אביה מכדורי מתנקש. מאז ועד מותה לא התאוששה.
כאמליה הייתה בתו של סאדאת מאשתו הראשונה איקבאל מאדי. ממנה נולדו לו שלוש בנות, ועוד ארבעה ילדים מאלמנתו ג'יהאן. היא הייתה אהובה עליו ומפונקת. העריצה אותו ואת מעשיו, ולכן אין זה פלא שמכל השבעה, חיבבה ישראלים ולא חדלה לבוא איתם במגע.
ביקרתי אותה כמה פעמים בביתה בשכונת מעאדי, שבו התגוררה עם חתוליה. עשרות תמונות היו תלויות שם על הקיר. של אביה, של אחיו עאטף, טייס שנהרג בקרב אוויר במלחמת יום כיפור, ושל אמה. היא סיפרה כיצד סיפר לה אביה, שהיה דתי אדוק, שלושה חודשים לפני הירצחו, כי סיים את תפקידו בעולם הזה, כי החזיר את סיני ועשה שלום. הוא היה בן 63. בפעם האחרונה, בקיץ 2011, שאלה אם אוכל לסייע לה לשוחח עם שמעון פרס, אז נשיא המדינה, כי שנים רבות לא שמעה ממנו. כמה ימים אחר כך טלפן הנשיא לביתה בקהיר.
באותה פגישה גם סיפרה על המכתב. איגרת תודה בחתימת ידה, ששלחה לראש הממשלה יצחק רבין אחרי הסכם אוסלו. "כתבתי לו, לא הייתה לי הזדמנות להגיד לאבי לשמור על עצמו, אז עכשיו אני כותבת לך - שמור על עצמך, כי האויב שיעמיד אותך בסכנה גדולה אינו האויב המובן מאליו". אז לקחה אוויר והמשיכה: "שאלו אותי אחרי רצח רבין, אם המכתב ההוא היה נבואה. כמובן שלא. הרי היו דברים מעולם".
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל