איני מרבה לצפות בטלוויזיה, אבל כאשר יש לי שעה פנויה, או חלק ממנה, אני מזפזפ. אני מודה שאני אוהב, ובדרך כלל גם צופה, בערוץ עשר, אולי כי אני מזוהה איתו, ושנים רבות, עד ימים אלה ממש, הייתי חלק מרצועת תוכניות הבוקר בו.
בכל הנוגע לערוצים בטלוויזיה, לעניות דעתי (שכנראה אינה שווה הרבה), כל מה שטוב בטלוויזיה אינו מחזיק מעמד לאורך זמן. החל מפברואר 1996, עם עלייתה של "קפה טלעד", הייתה לי פינה קבועה בטלוויזיה בענייני רפואה. אחר כך גם הייתה לי תוכנית אירוח עם ליאת טימור ומגזין בריאות וסיימתי את דרכי שם, יחד עם טלעד, בשנת 2005, אז הפסידה טלעד במכרז על ערוץ 2 ונותרו קשת ורשת. טלעד הייתה זכיינית מוצלחת עם תוכניות מקור, ובה שידרו בתחילת דרכם רבים וטובים כמו אילנה דיין, אמנון לוי, קובי מידן ואחרים. טלעד נתנה כבוד לעיתונאות. היא הייתה במה לתוכניות משובחות: סדרות דרמה וקומדיה, תוכניות בידור, שעשועונים, תוכניות אירוח, תחקירים, סרטי תעודה ותוכניות לילדים ולנוער. רבות מהתוכניות ירדו.
גורל דומה נגזר על ערוץ עשר. בעקבות האיחוד עם רשת אבדו חלק מתוכניותיו. אומנם, לשמחתנו, חברת החדשות המשובחת עם העיתונאים והמגישים של ערוץ עשר - תישאר, אבל תוכניות טובות הלכו בדרך כל בשר.
בהזדמנות חגיגית זו, כאשר מנסים לחדש את המסך, אולי כדאי שהמנחים בתוכניות האירוח והבוקר ישפרו את הדיקציה ואת קצב הדיבור שלהם; שעורכי הפאנלים יהיו מודעים לכך שכאשר מספר אורחים מדברים בעת ובעונה אחת, פרט לצעקות אין הצופה מבין ולו מילה אחת.
שמעתי בצער רב שהתוכנית "לונדון וקירשנבאום" יורדת מהמסך. לעתים קרובות מאוד היה מעניין אפילו יותר לשמוע את שאלותיו והגיגיו של לונדון, אשר ללא ספק התכונן היטב לראיון, מאשר את תשובותיו של המרואיין. תחזירו לנו את לונדון לפני שאנחנו נצטרף לקירשנבאום.