אינני מאמין בכנותם של אלה שפתחו בחקירה נגד אפי נוה. לא בנושא הוועדה למינוי שופטים שבמסגרתה הוא נחשד בקידום מועמדת מסיבות לא ענייניות, ולא בנושא ההתרחשות הטריוויאלית, לטעמי, בנתב”ג. למישהו היה עניין בסילוקו מהוועדה - לפגוע בבן בריתה של שרת המשפטים. התנהגות מהסוג הזה איננה חדשה. לא מעטים סבלו בעבר מנחת זרועה של מערכת אכיפת החוק, לאחר שרצה מי שרצה לסלקם מהדרך. הראשון שבהם היה יעקב נאמן, שסמוך לאחר בחירתו לתפקיד שר המשפטים בממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו אמר דברים שלא נעמו לאוזני השומעים במסדרונות הפרקליטות.
דוגמה נוספת, בולטת, היא זאת של ראובן ריבלין. אריאל שרון ביקש למנותו לשר המשפטים בממשלתו, אבל עמדתו הנחרצת של ריבלין נגד האקטיביזם השיפוטי שפרח אז תחת הנהגתו של אהרן ברק הדליקה נורות אדומות אצל מי שלא רצה באובדן השליטה בכל זרועות המערכת. שבעה תיקי חקירה נפתחו נגד המועמד לתפקיד. ריבלין “נחקר” במשך ארבע שנים עד לסיום הקדנציה.
היו, כמובן, עוד מקרים שבהם היה ניסיון לדרוס את מי שעמד בדרכם של ראשי המערכת. אחד שסבל במיוחד היה דרור חטר־ישי, אז ראש לשכת עורכי הדין, שהתעמת פומבית עם ברק. כתב האישום שהוגש נגדו היה שערורייתי. הוא זוכה, אבל הנזק התדמיתי לא נמחק.
את הדוגמה הבולטת ביותר אני מוצא אצל חיים רמון. אהוד אולמרט מינה אותו לשר המשפטים בממשלתו, ומיד לאחר מכן נכשל רמון בלשונו: בכנס מסוים הוא הצהיר ששיטת הסניוריטי, שלפיה הוותיק מבין השופטים בבית המשפט העליון נבחר לנשיא, לא בהכרח צריכה להיות השיטה המושלת בכיפה. דורית ביניש, שהייתה המועמדת להחליף את ברק, ממש לא אהבה את מה שאמר רמון. גם ברק לא אהב את מה שנאמר, שכן הוא היה זה שבחר בה למשרת שופטת, מתוך ידיעה לכאורה שתחליף אותו בבוא העת בגלל הוותק שלה. הוא גם רצה בה כי היה בטוח שתדע לשמור על משנתו.
כך או כך, עד מהרה מצא את עצמו רמון נאשם בעבירה פלילית. שלושה שופטים דנו בעניינו בבית משפט השלום. כולם מועמדים לקידום לבית המשפט המחוזי. מי שהובילה את המערכה נגדו הייתה רות דוד. על דרך התנהגותה באותה פרשה אמר מבקר המדינה דאז, מיכה לינדנשטראוס, דברים חמורים מאוד, אולם אף אחד לא רצה להסתכסך עם ביניש.
את שר המשפטים שהחליף את רמון, דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל, כבר אי אפשר היה להאשים במאומה, למרות עמדותיו הלעומתיות, אבל השיטות נשארו כבעבר. מערכת כוחנית ששולטת ובכוחה להפיל גם ראש ממשלה. יש לה בני ברית בעולם התקשורת ושום דבר לא יכול לעצור אותה אם בחרה במטרה.
הכל אישי, וזה נכון גם למה שקורה עתה. שליטתה של איילת שקד בוועדה למינוי שופטים בוודאי אינה נוחה לפרקליט המדינה, שאולי יבקש להתמנות למשרה השיפוטית הרמה ביותר. ואני עוד זוכר כיצד בתפקידו כראש המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות נהג במפגינים נגד ההתנתקות מגוש קטיף ומצפון השומרון. שי ניצן סיפק את הסחורה, שהייתה מכוערת במיוחד. זאת דרכה של מערכת שאין עליה פיקוח של ממש. הכל – שופטים, פרקליטים והשאר - נאחזים זה בזה.