אחד הריטואלים החוזרים בכל מערכת בחירות הוא העיסוק המתיש בשאלה שטורדת את מנוחתם של אגפים מסוימים בשמאל הישראלי: שמאל ציוני - יש דבר כזה? ואם לא, האם מפלגות ציוניות יכולות להיות שמאליות? האם מפלגות שמאל יכולות להיות ציוניות? הטענה, שמושמעת בעיקר על ידי פובליציסטים שונים בשמאל דוגמת גדעון לוי מעיתון הארץ, כי שמאל וציונות הם שני רעיונות מנוגדים שלא יכולים לדור בכפיפה אחת, משחקת ישר לידיו של נתניהו.
כבר שנים שמחנה הימין מפעיל מערך תעמולה משומן ומתוזמר שמבקש לשכנע את הציבור בכך שציונות ופטריוטיות הן נחלתו הפרטי של מחנה הימין; ומצד שני, שדרכו של השמאל הישראלי מנוגדת לציונות, ומכאן שהשמאל מתנגד לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. והנה, אותם אנשי שמאל מצטרפים לקמפיין של הימין וכמו מודים: רק הימין הוא ציוני, רק הימין הוא פטריוטי, ומכאן שהשמאל הוא ההיפך מכל אלה. אך טענה זו, לא רק שהיא גורמת נזק כבד למחנה השמאל – מדובר בטענה שגויה מיסודה.
הסופר עמוס עוז נהג לומר כי הציונות היא שם משפחה ולא שם פרטי, יען כי פנים רבות לתנועה הציונית – לא רק לאורך ההיסטוריה אלא גם היום. ואמנם, מאז ראשיתה משכה הציונות הסוציאליסטית, שלימים כונתה השמאל הציוני, ביקורת רבה מימין ומשמאל בדבר הסתירה הרעיונות שלכאורה מתקיימת בה - הסתירה בין רעיונות סוציאליסטיים של שוויון לבין השאיפה להגדרה עצמית במסגרת לאומית של העם היהודי, כפי שבאה לידי ביטוי בציונות.
אך לאמיתו של דבר אין כאן סתירה רעיונית בלתי ניתנת לגישור. מה שקיים הוא מתח מובנה בין היבטים שונים אך שווים בחשיבותם בתוך תפיסה פוליטית מוגדרת הנמצאת בליבה של תנועה לאומית. אם שוללי השמאל הציוני היו משכילים להסתכל על הדברים בתוך הקשר רחב יותר, הם היו מגלים שבמציאות, לא קיימות תפיסות פוליטיות שאינן מכילות מורכבות ומתחים פנימיים בין רעיונות מתחרים; ושתנועות פוליטיות שאינם נאלצות להתמודד בתוך עצמן עם מתחים רעיוניים שקיימים (אולי) רק במוחם הקודח של פובליציסטים ופרשנים מסוימים.
שוללי השמאל הציוני מתקשים להבין את ההבדל בין סתירה רעיונית לבין מתח רעיוני. מתח זה קיים בכל תפיסה רעיונית פוליטית מורכבת המבינה שהחיים חזקים מכל תאוריה, שרעיונות ותפיסות עולם נועדו לשרת אנשים בשר ודם ולא להיפך, ושמבחן המציאות דורש מאיתנו להתמודד עם המתחים הקיימים - לא לזרוק את התינוק עם המים. במציאות, לא רק שהרעיונות שביסודו של השמאל הציוני - בניית מדינה המושתתת על סולידריות חברתית, דמוקרטיה, שוויון וצדק - הם שאיפשרו את כינונה של מדינת ישראל למול קשיים היסטוריים אדירים וכנגד כל הנסיבות; אלא שכוחם של רעיונות אלה יפה היום לא פחות משהיה אז, ונחיצותם למציאות הישראלית זועקת. הצורך לאזן בין ערכים ואינטרסים המתנגשים מעת לעת הוא חלק אינטגרלי מהפוליטיקה, והוא שמבדיל אותה מהשדה התיאורטי.
אכן, הכיבוש המתארך והקיפאון המדיני המתמשך מאיימים על אופייה של ישראל ומשנים אותה אט-אט משך עשורים רבים. אלא שדווקא מול זה נחוץ שמאל שיודע להצביע על הקשר בין מפעל ההתנחלויות לפירוק מדינת הרווחה בתחומי הקו הירוק, ובין המשך השליטה על עם אחר לבין שינוי אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אני סבור שרק השמאל הציוני יכול למלא תפקיד זה.
אז כן, יש בארץ שמאל ציוני, וישראל זקוקה לו היום יותר מתמיד.
