היסטוריון שיחקור את תולדות הפילוג בין חמאס לרשות, ויבקש לעטר את מחקרו בהערות שוליים עסיסיות, לא יוכל לדלג על השבוע הזה. בזו אחר זו הכו השתיים אחת ברעותה, שלא על מנת להקיז דם אלא בעיקר כדי להלבין את פני האחרת ברבים ולשלח בה ארס. מבוגר אחראי, זה מה שאין לשני המחנות האלה, ולמרות זאת, כלל לא בטוח שאנחנו הישראלים צריכים לאחל הצלחה לשני הצדדים.
את הסיבוב הזה של חילופי מהלומות הולידו שוב איומיו של אבו מאזן על חמאס. זה חודשים ארוכים שהוא משתעשע ברעיון לקצץ עוד ועוד מהתקציב שמעבירה ממשלתו ל"מחוזות הדרומיים", כך מכנים ברשות את רצועת עזה. בחמאס החליטו לא לשתוק יותר. הם יצאו נגדו בקמפיין רחוב קולני, תחת הכותרת "לך הביתה". אלפים התקבצו בתחילת השבוע בכיכר המרכזית בעזה, והפגינו - בעידוד חמאס - נגד הרשות. כרזות עם תמונתו של אבו מאזן נתלו ברצועה, והכותרת מקיר זעקה שילך. באחד מקטעי הווידיאו שתועדו בעזה, נראתה אישה אוחזת בידה האחת כרזה עם דמותו של אבו מאזן, ובידה השנייה נעל, והיא חובטת בתמונה וצורחת מילים בגנותו. הנעל הייתה ועודנה ביטוי גס של מחאה אצל הערבים.
כמעט מיום קיומה תומכת הרשות ברצועה ב־1.4 מיליארד שקל בשנה. זה צינור החמצן המרכזי של הרצועה. הסכום הזה כולל תשלום על חשמל שנרכש מישראל, על מים שנקנים מחברת מקורות, תשלום על משכורות לפקידי הפת"ח שפוטרו מעבודתם בהפיכת חמאס, דמי תמיכה באסירים ביטחוניים וקצבאות למשפחות ההרוגים. בשנתיים האחרונות, מאז פתח במלחמת חורמה נגד חמאס, קיצץ אבו מאזן רבע מהתקציב השנתי. בישראל יש הסבורים כי מטרתו הסמויה של הראיס היא להדיח את חמאס להילחם בישראל. אכן, אבו מאזן לא יזיל דמעה אם שתי צרותיו, חמאס וישראל, יקיזו האחת את דמה של השנייה. אבל זו איננה מטרתו. שאיפתו העיקרית היא להכריע את חמאס. לייבש אותה כלכלית עד שלא תוכל למשול ותתחנן אליו ולאנשיו שיבואו לקחת פיקוד מלא על הרצועה.
לייבש את עזה
בחזרה לשבוע הזה. באחרונה החליט הקבינט המדיני־ביטחוני לקזז מהתקציב המועבר לרשות את הסכום שהיא משלמת לאסירים הביטחוניים. מדי חודש מעבירה ישראל לרשות את כספי המסים שהיא גובה בעסקאות מסוחרים פלסטינים באיו"ש ובעזה. ההעברה מעוגנת בהסכמים שנחתמו בין הצדדים אחרי הסכם אוסלו. הקבינט החליט לחלט מסכום זה את ההון שמשלמת הרשות לאלפי האסירים. מדובר בכחצי מיליארד שקל בשנה. בתגובה, הודיעה הרשות לחמאס כי היא תעשה לה מה שעשתה לה ישראל. כלומר, תקזז סכומים נוספים מתקציבה.
עם פתיחתו של מסע ההשמצה נגד אבו מאזן, מיהרה הרשות לירות תחמושת משלה. כלי התקשורת המזוהים עמה החלו לכנות את חמאס בשם הגנאי "מיליציה". סאיב עריקאת, ולא רק הוא, ביקשו מהציבור להבחין היטב מי קורא לאבו מאזן ללכת הביתה, היהודים וחמאס.
בפינות שונות של הערים באיו"ש אורגנו תהלוכות תמיכה בראיס. כנגד הכרזה "לך הביתה" עיצבו אנשי אש"ף כרזה נגדית עם תמונתו, והכותרת "הנשיא המנהיג". את הסכין הארוכה ביותר שלף חוסיין א־שייח', אחד מאנשי המטבחון של אבו מאזן. בציוץ בטוויטר כתב א־שייח' כי אם תמשיך חמאס במנהגה זה, ייתכן שהרשות תנקוט אמצעים או תקבל החלטות בנוגע לעתידה האסטרטגי של חמאס בזירה הפלסטינית. אין דרך לקרוא את דבריו אלא כאיומים לייבש את הרצועה ממזומנים. "הרשות פועלת כיחידת חיסול", התגוננו בחמאס, בביטוי נוסף הלקוח מהמאבק בצה"ל.
שנים ארוכות שירת הפילוג במחנה הפלסטיני את ישראל. אני לא בטוח שהוא משרת אותה גם היום. הוא אכן טוב ליהודים כל עוד הוא בשליטה. אבל הפילוג הזה מוליד עוני מחפיר, ועוני מוליד מחאה. מחאה מנביטה כוונות רעות. 53% מתושבי הרצועה מוגדרים עניים, על פי נתונים שנאספו בישראל, ברשות הפלסטינית ובקרן המטבע הבינלאומית. 34% שרויים בעוני עמוק.
ההבנה הזו מתגבשת לנגד עינינו בימים אלה. לאורך הגדר בעזה לא מתעמתים שני צדדים, אלא שלושה. חמאס, צה"ל וההמון המתפרע. ההמון הזה לא נולד בעידוד חמאס, להפך. זו התארגנות עממית, המופנית כיום כלפי ישראל, אבל עלולה לתפוח ולסכן גם את חמאס. אלפי צעירים, בהם גם נשים, נטולי פרנסה ואף לא שקל בארנק, שמוכנים למות לא בשם ארגון או אידיאל דתי, אלא משום שאין להם סיבה לקום בבוקר, אינם יציר כפיה של מפלגה. הם תוצאה של מציאות ענייה, והמציאות הזו נולדה כי עזה עברה תהליכי ייבוש. ישראל ייבשה אותה, מצרים תרמה לכך בדרכה, מדינות ערב הזניחו אותה, והרשות הכריזה עליה מלחמה. התנועה הזאת, תנועת המחאה האלימה של רצועת עזה, שונאת את כולם. בינתיים היא חובבנית, ולכן צה"ל מצליח להכילה, וראשי חמאס מסוגלים לנווטה לצורכיהם. אבל אם כך תימשך המציאות ברצועה, יש בתנועה הזו כל המרכיבים להנבטת פשיעה אנרכיסטית וטרור מהסוג הזה, שעל ידו תיראה חמאס כתנועה מתונה.
א־סיסי מבקש שלום
מבחינתו של נשיא מצרים, עבד אל־פתאח א־סיסי, הוועידה הוכתרה בהצלחה. יחד התקבצו לשולחן העגול מנהיגים ערבים ואירופים, ודיברו על המצב. א־סיסי ואנשיו, שיזמו את הכינוס השבוע בשארם א־שייח', חתרו בעזרתו להדק את שיתוף הפעולה עם בירות אירופה במאבק נגד הטרור. נוסף על כך, הם ניצלו את ההזדמנות להעניק חיבוק לפלסטינים, ערב הצגת תוכנית השלום של דונלד טראמפ. אבו מאזן היה אחד הנואמים.
כל ההקדמה הזו נועדה להוות מסגרת לדקה האחרונה בנאומו של נשיא מצרים. א־סיסי פנה "לכל העמים שוחרי השלום". אל תיעתרו לתעמולת השנאה והפילוג, הוא קרא, ואל תקשיבו לאלה שמנסים להאשים את האחר כי הוא השטן רק כי דתו, מינו או השתייכותו האתנית אינם כשלכם. "כל אחד מאיתנו, על שונותו, שואף לעולם טוב יותר, לעצמו ולדורות שאחריו. ומהי הדרך לכך, אם לא שיתוף פעולה, לימוד האחר וקבלתו. בואו נצא לדרך של עבודה משותפת, על יסוד הערכים האנושיים וביטחוננו כי לאנושות כולה גורל אחד".
אין זו הפעם הראשונה שבה קורא א־סיסי לתיקון ולשילוב כוחות בינלאומי נגד הקיצוניים. בעבר הכריז כי משהו השתבש בדרכו של האסלאם, ויש להחזירו אל הפסים. הוא ביקש לרתום את חכמי הדת, ובראשם "אל־אזהר", לתיקון עולם, שישיב את דת מוחמד למקום הראוי לה. הם הפנו לו עורף. אפשר להבין מה דחף אותו לכך. קיצוניות מולידה טרור, וטרור הוא אחת מבעיותיה הראשונות במעלה של מצרים.
משימתו כמעט בלתי אפשרית. נאצר, סאדאת ומובארק הותירו מחלות בגופה של מצרים. כדי לרפאה צריך א־סיסי להתחיל מההתחלה. ללמד את ההמונים כי אלימות איננה דרך לפתור בעיות, וכי הדת באה לעולם כדי לקרב, ולא לשמש אמצעי לשנאת האחר. עליו לחנך לסובלנות מאה מיליון מצרים אחרי 60 שנה של הטפה לאדיקות דתית. עליו לגרום להם לקבל את אמריקה אחרי עשרות שנים של הטפה כי היא מקור הצרות בעולם. אם יצליח, הוא יעשה היסטוריה. עד כה, אף לא אחד מנשיאי מצרים סיים את כהונתו באופן טבעי. כולם למדו בדרך הקשה כי בעיותיה של הארץ גדולות על מנהיגיה, אף אם ידיהם ברזל וכתפיהם רחבות.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל [email protected]