כתב “מעריב” גדעון קוץ מדווח על תקרית חמורה שהתרחשה בשבוע שעבר בכנס אקדמי בפריז, בהשתתפות חוקרים פולנים וצרפתים, בנוגע לחלקם של הפולנים בשואה. על פי הדיווח של קוץ, במהלך הכנס ניסו פעילים לאומנים שנתמכו על ידי נציגים רשמיים של “המכון הפולני לזיכרון” לפוצץ את האירוע, תוך השמעת איומים ועלבונות אנטישמיים כלפי המשתתפים. ממשלת צרפת מחתה רשמית בפני ממשלת פולין על “התערבות בלתי נסבלת בדיון מדעי”, כדבריה. 

ידיעה זו מצטרפת למגמה של ממשלת פולין בשנים האחרונות, המנסה לטשטש את מעורבותם של הפולנים באירועי השואה. זאת, לאור התפנית המחקרית שהחלה בראשית העשור הקודם, המלמדת על שיתוף פעולה בהיקפים נרחבים מצד האוכלוסייה המקומית עם הכיבוש הנאצי. בראשית שנות האלפיים פורסם מחקרו פורץ הדרך של ההיסטוריון והסוציולוג יאן תומאש גרוס, “שכנים”, המתאר את התרחשותו של פוגרום אחד בפולין בשנת 1941 בכפר ידוובנה, שבמהלכו נשרפו יהודי המקום בידי שכניהם הפולנים.

מחקרו של גרוס עורר סערה בפולין ומחוצה לה, וממצאיו שימשו כר פורה לניתוחי מקרה נוספים ביחס לתופעה. חוקר השואה הפולני גרבובסקי פרסם בשנת 2013 את המחקר “ציד היהודים - בגידה ורצח בפולין בימי הכיבוש הגרמני”, שבו הציג תופעה כוללת ומקיפה, בניגוד לאירוע הנקודתי שאותו הציג גרוס. ממצאיו מלמדים כיצד המשטרה הפולנית הכחולה הפכה בתקופת השואה לכלי יעיל ואכזרי לציד וחיסול יהודים, כמו גם כיצד חלקים רבים בחברה הפולנית עברו מעמדת הצופה הפסיבי לעמדת המלשין ומשתף הפעולה, במטרה להפיק רווח מרכוש היהודים. או לחילופין, כיצד צופים הפכו למצילים ולאחר מכן לרוצחים, כאשר הבינו שלא ניתן להפיק עוד רווח אישי מהסתרתו של הקורבן.

גרבובסקי קובע כי יותר מ־200 אלף יהודים נרצחו בידי פולנים במהלך השואה, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף - ובעיקר על ידי הלשנה והסגרה. מחקרו מצטרף למחקרים נוספים שפורסמו לאחרונה, המעידים על מספרים גבוהים יותר. ההערכות האחרונות קובעות כי כחצי מיליון יהודים שנמלטו מציפורני הנאצים בשטחי הכיבוש בפולין הוסגרו על ידי האוכלוסייה המקומית. המסקנה מהמחקר - הפולנים רדפו, כחברה, את היהודים. חשוב לזכור שגם לאחר המלחמה בוצעו פוגרומים על ידי מקומיים פולנים, והפעם הם כוונו כלפי שורדי השואה שביקשו בתום המלחמה לחזור לבתיהם. בשנה שלאחר המלחמה התחללו מספר מעשי טבח, דוגמת הפוגרומים בקרקוב ובקילצה. 


נראה כי בשנים האחרונות המאבק בין היסטוריונים המבקשים לחקור את מעורבות האוכלוסייה המקומית בשטחי הכיבוש הנאצים, לבין לאומנים המבקשים למנוע פרסום מחקרים מסוג זה, תופס תאוצה. מן הראוי שלאחר 74 שנים מתום המלחמה נושא זה ייחקר באופן ראוי ומעמיק, על אף הניסיונות לטשטשו.

הכותב הוא חוקר שואה ומרצה להיסטוריה במכללת לוינסקי לחינוך ובאוניברסיטת בר אילן.