לנצח תאכל חרב: כנראה שאכן נגזר עלינו ללמוד לחיות על חרבנו

את רצועת עזה אפשר לתאר כפצע מוגלתי שלא ניתן לריפוי; לא על ידי מכה צבאית כואבת ולא בכל דרך אחרת. מי שיושב שם חולם לחזור למקומות שמהם גורשו הוריו או הורי־הוריו במהלך מלחמת השחרור שלנו. רבים מחזיקים ב"מפתח" לביתם הנטוש. ארגוני הטרור שולטים ביד רמה, ושום פתרון מדיני לא יצלח. גם שיפור במצבם הכלכלי של התושבים שלא מעורבים בפעילות חבלנית לא ישנה את עמדתם הבסיסית. צעדות השיבה נובעות מתוך אידיאולוגיה מאוד בסיסית, ומי שחושב שיש דרכים להרתיע את ארגוני הטרור פשוט מפיץ אשליות כזב.
 

מתוך עיוורון פוליטי־מדיני, ומבלי לבחון לעומק זרמים תת־קרקעיים, ביקש אריאל שרון לפתור את בעיית רצועת עזה בדרך של נסיגה חד־צדדית. אלפי יהודים נעקרו מבתיהם, בתי כנסת נהרסו, מתים הוצאו מקבריהם. הכול היה לשווא. הטרור רק גבר. יצחק רבין הוביל לנסיגות אומללות כאלה במסגרת הסכם הפתאים שכרת עם ארכי־טרוריסט, ואהוד ברק כפה על צה"ל נסיגה מביישת מדרום לבנון. שניהם, כמו גם שרון, המיטו אסונות אסטרטגיים בלתי הפיכים על ישראל בגלל אי־הבנת המנטליות הערבית.
 

נדמה לי שעוד בימיו של משה דיין נשאלה השאלה “הלנצח תאכל חרב". בשנת 2014, לאחר סבב נוסף של לחימה ברצועת עזה, הכתיר אורי אבנרי מאמר ב"הארץ" בשאלה הזאת. סימן השאלה שהוסיף לכותרת המאמר ביקש להדגיש את עמדתו. מסקנתו הייתה שצריך להגיע לפשרה טריטוריאלית כדי לסיים את הסכסוך. הוא ביקש להציע לערבים מדינה שתחיה בשלום לצד המדינה היהודית.
 

לצערי, אין ברעיון הזה מאומה. הערבים לא החלו להרוג ביהודים רק לאחר 1967. הם דחו לא פעם פשרות מהסוג הזה. הם לא רוצים בקיומה של המדינה היהודית על כל שטח שהוא. חזונם הוא לגרש את היהודים מכל השטח. על המצע הזה מתקיימים ארגוני הטרור ברצועת עזה - וזה מה שרוצים הערבים גם ביהודה ובשומרון וגם בישראל גופא. 
 

עוד נסיגות לא יובילו לפתרון המיוחל. אין לזה סיכוי. לא היה לזה סיכוי גם כשרבין, ברק ושרון, כולם גנרלים מפוארים, הציעו פתרונות דמה שקרסו מיד לאחר שיושמו בשטח. נגזר עלינו, כנראה, ללמוד לחיות על חרבנו. צריך להכיר במציאות הכואבת. אסור לתת להתלהמות של משיחי השלום להוליך אותנו שולל.