תוכנית השלום האמריקאית עומדת להתפרסם בקרוב. ככל שהמועד מתקרב, כך גוברים הניחושים, השמועות, ההשערות וכנראה גם לא מעט דיסאינפורמציה מכוונת מכל הצדדים. ברם, יש השערות ויש השערות מוסמכות יותר, המתבססות על ניסיון ועל הכרת העמדות השונות היוצאות מוושינגטון.
ניתן, למשל, להסיק מדברי ג'ארד קושנר, מנסחה הראשי של עסקת המאה, באירוע מיוחד של השבועון "טיים", ש"התוכנית תדגיש יתרונות כלכליים לפלסטינים וביטחון לישראל", כי הביטחון בכל השטח יישאר בידי ישראל, תהיה התצורה של ההסדר המדיני אשר תהיה. שכן כאשר הדברים נאמרים בהקשר ישיר עם תוכנית ספציפית, יש להם משמעות קונקרטית.
החלק השני של המשוואה, כלומר ה"יתרונות הכלכליים לפלסטינים", מזכיר אמירות קודמות, כולל של בנימין נתניהו, על שלום כלכלי. ואולם אמירה נוספת של קושנר בפורום הנ"ל, ש"משא ומתן על פתרון שתי המדינות נכשל", יכולה להתפרש בשתי צורות שונות וסותרות: שפתרון שתי המדינות ירד מהפרק; או מנגד כי העובדה שהדרך שארצות הברית ניסתה בעבר לקדמו נכשלה איננה שוללת את האפשרות לפעול בדרכים אחרות כדי להשיגו.
במילים אחרות, בדבריהם של קושנר ושל בכירים אמריקאים אחרים אין בהכרח רמז לתמיכה ברעיונות של שלמות הארץ או מדינת כל אזרחיה. סביר יותר שמדובר בישות מדינית פלסטינית עצמאית בעלת אפיונים מוגדרים ומוגבלים של ריבונות.
נושאים אחרים שאולי ייכללו בתוכנית הם צירופם של גושי היישובים הגדולים כחלק אינטגרלי ממדינת ישראל והענקת מעמד משפטי אקס־טריטוריאלי ליישובים הישראלים המבודדים ביהודה ובשומרון. יש גם סימנים שבתוכנית תהיה התייחסות משמעותית לנושא עזה, אבל משום שהרעיון המקורי, כלומר הרחבת הרצועה לעבר צפון סיני, נתקלה, כפי שצריך היה לצפות, בהתנגדות מוחלטת מצד המצרים, כנראה מדובר עכשיו ביצירת מעמד שיאפשר לעזתים לפעול כלכלית בשטח מוגדר של חצי האי.
התוכנית האמריקאית בוודאי תתייחס גם אל יישוב הפליטים הפלסטינים במקום מושבם, פתרון הבירה הפלסטינית בשטח המורחב של ירושלים והקשרים הכלכליים. תנאי מוקדם יהיה הכרת הפלסטינים (והעולם הערבי) בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
מובן שאלו אינן כל הנקודות שבמחלוקת, אך גם אם יימצא להן פתרון, הסיכוי שהפלסטינים יסכימו לדון בתוכנית של טראמפ שואף לאפס, כפי שהם לא היו מוכנים מעולם לדון באיזושהי נוסחה שמכירה בזכותם הבסיסית של היהודים לחיים עצמאיים, אפילו בחלק מהארץ. הם גם בוודאי לא יסכימו לנוסחאות שיוצעו בעניין הפליטים ובנושא ירושלים. עם זאת, יתרונותיה האפשריים של עסקת המאה נובעים מכך שאולי תזכה לתמיכת לפחות חלק מהעולם הערבי. היא תיצור עולם מושגים חדש לגבי הסדר עתידי במקום הנוסחות השדופות של העבר.
אם אכן אלה יהיו קווי היסוד הכלליים של התוכנית, תגובת ישראל, חרף השגות מובנות בנושאים מסוימים, תוכל להיות חיובית ברמה העקרונית כבסיס למשא ומתן — מבלי לרדת לפרטים. מומלץ לשותפים הקטנים בקואליציה שתקום שלא להתבלבל ולחשוב שיוכלו להכתיב לממשלה קווי פעולה על פי המצע הקיצוני שלהם — פן ימצאו את עצמם מחוץ לממשלה.
האם תוכנית טראמפ היא פרק חדש בסאגה הארוכה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, או לפחות הפיכת דף? העתיד יראה. החיסרון בעסקת המאה, כמו של כל הרעיונות שהועלו במשך השנים על ידי גורמים חיצוניים שונים — האמריקאים, האירופים והאו"ם — הוא שללא נכונות יסודית של הצדדים אין סיכוי להתקדם, וזאת למרות החידושים והיוזמות שבה.
תפקידה של ארצות הברית בהבשלת הנוסחה הסופית וביצירת תנאים מסייעים ומקדמים לכל תוכנית הוא אומנם חיוני, אך כפי שהעבר הוכיח, ללא היוזמות העצמאיות של ישראל ומצרים, למשל, לא היה מושג בזמנו הסכם השלום ביניהן. וללא הרעיונות של דיין ובגין לגבי האוטונומיה, לא הייתה מתקבלת בקמפ דיוויד המסגרת של הסדר אפשרי עם הפלסטינים, שנכשלה אומנם בשל סירובם הרגיל וטעויות גם בצד הישראלי.