דיל מסוכן: הסכמים קואליציוניים עלולים להיות פליליים

אולם אותם חברי כנסת לא נבחרו על ידי כלל הציבור. הם נבחרים בפריימריז של מפלגת הליכוד על ידי ציבור שמונה כמה אלפי אנשים. זאת ועוד: בבחירות שם נעשים לא מעט דילים בין קבוצות כוח שונות. 
 

בשיטת הבחירות הפרלמנטרית הנהוגה בארץ הציבור בוחר את המפלגה ולא את חברי הכנסת. ראש המפלגה הוא החשוב ביותר, השאר אינם נספרים. לציבור אין השפעה על מיקומם של חברי הכנסת ברשימה. על כך אחראים מוסדות המפלגה במקרה הטוב או ראש המפלגה במקרה הטוב פחות. זו רעה חולה, משום שחברי הכנסת מרכינים ראשם בפני אלו שבוחרים בהם, והמחויבות שלהם כלפי ראש הממשלה והגופים הבוחרים גדולה יותר מאשר כלפי הציבור.
 

את רשימת הליכוד קבעו כ־120 אלף מתפקדי המפלגה, וכמיליון איש הצביעו עבורה בבחירות הכלליות. זה הבלוף הגדול של הפוליטיקה הישראלית והפגם העיקרי בשיטת הממשל שלה. רק בחירות אישיות יכולות לשנות את המצב העקום הזה.
 

הדמוקרטיה כיום איננה ישירה אלא עקיפה, ובאותה מידה שנבחרים חברי הכנסת נבחרים גם השופטים ונושאי משרות אחרות. לכן הטענה כאילו יש הבדל בדרכי בחירתם היא מופרכת. אם ההבדל קיים, הרי שהוא נוטה לכיוון נושאי המשרות: אין להם פריימריז אלא ועדות איתור, שקשה יותר לעבור אותן מאשר את ציבור הבוחרים. 
 

אף ממשלה ואף ראש ממשלה לא מתים על הכנסת שלהם, שנועדה לחוקק חוקים ולפקח עליהם. הרי הממשלה מושלת מכוחה של הכנסת ולא להפך. זה קורה בכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות: באופן עקבי הזרוע המחוקקת נחלשת והזרוע המבצעת מתחזקת. ראשי הממשלה רואים בכנסת נטל ואבן ריחיים מיותרת על צווארם. 
 

אך ישנן דרכים שבאמצעותן משתלטת הממשלה על הכנסת: ההסכם הקואליציוני ותקנון הקואליציה וגם ועדת השרים לענייני חקיקה, ששולטת בסדר יומה של הכנסת. ההסכם הקואליציוני כמו גם תקנון הקואליציה אינם חוקים, והם מחייבים את חברי הקואליציה בלבד. אך השפעתם על סדר היום הציבורי וכוחם לא נופל מכוחם של חוקים, ואולי אפילו גובר עליהם. 
 

בהסכם הקואליציוני של הממשלה הראשונה נקבע כי היא מוקמת על בסיס אחריות משותפת של סיעות הקואליציה, אך האחריות הזאת אינה מונעת מחברי הכנסת חופש ויכוח וחופש ביקורת על הממשלה, ככל שהיא סוטה מהקווים. מאז מתרחשת שחיקה במעמדם של חברי הכנסת והעצמה במעמדם של הממשלות והשרים. כיום קובע תקנון הקואליציה כי חובתם של כל חברי הכנסת מהקואליציה לסייע במליאת הכנסת ובוועדותיה לראש הממשלה ולשריו לפעול במסגרת סמכויותיהם. לא מוזכר כי לחברי הכנסת יש חופש ויכוח וחופש ביקורת על הממשלה. המצב הולך ומחמיר בהיבט הזה מקואליציה לקואליציה. דהיינו: כוחם של חברי הכנסת הולך ומצטמצם, וכוחם של הממשלות והשרים הולך וגובר.
 

במילים אחרות, המנגנון הקואליציוני הדורסני שבדרך כלל עומדת בראשו הנהלת הקואליציה, קובע את סדר היום של הכנסת. זהו עניין המנוגד וסותר את עקרון הפרדת הרשויות. למותר לציין כי תופעה זו קיימת לא רק בממשלה הנוכחית. כך נהגו גם ממשלות קודמות, ותופעה דומה קיימת בכל הפרלמנטים בעולם שבחרו בשיטה של דמוקרטיה פרלמנטרית. 
 

ההסכם הקואליציוני ככלל הוא מסמך לגיטימי שבו הסיעות המתאגדות לקואליציה קובעות את עיקרי המדיניות ואת קווי היסוד שלה. אך בהיסח הדעת ובלי משים הוא יכול להפוך גם לפלילי. ההסכם הקואליציוני הוא שפיט ונתון לביקורת בתי המשפט ולביקורת היועץ המשפטי לממשלה. הוא שקוף וחייב להיות מונח על שולחן חברי הכנסת כולם ומובא גם לידיעת הציבור (כך היה עד עכשיו, ויש לקוות שזה לא ישתנה).
 

לאחר כישלון התרגיל המסריח, שבו ניסה שמעון פרס להדיח את יצחק שמיר ולהקים ממשלה תחתיו, הוטלה על שמיר מלאכת הקמת הממשלה. חברים ממפלגתו, בעיקר חברי המפלגה הליברלית בראשות יצחק מודעי שפרשו מהליכוד וחברו לפרס אך כשלו במאמצים להקים ממשלה חלופית - ניהלו משא ומתן עם שמיר על הצטרפותם לקואליציה החדשה שעמד להקים. 
 

במסגרת ההסכם הקואליציוני שנחתם איתם נדרשו שמיר ומפלגות הקואליציה האחרות להעמיד ערבויות כספיות לביצועו של ההסכם. עו"ד צעיר ואמיץ מירושלים חבר הליכוד יוסי ז'רז'בסקי עתר לבג"ץ נגד חוקיות ההסכם הקואליציוני. בהרכב השופטים שדן בעתירה היו גם השופט החדשן והמהפכן אהרן ברק וגם השופט השמרן ביותר בבית המשפט העליון מנחם אילון המנוח. בין השניים הייתה פעורה תהום, אך שניהם הסכימו שיש לקבל את הבג"ץ וכי ההסכם הקואליציוני כפי שגובש לוקה באי־חוקיות. בפסק הדין הם קבעו: "מתן טובת הנאה כספית בתחום היחסים הפוליטיים כגורם לקבלת שלטון או לנתינתו פגום ופסול הוא". 
 

ב־2006 הוגש כתב אישום נגד פוליטיקאים בעיריית חדרה בשל הסכם קואליציוני מושחת. "חלוקת תפקידים בהסכם קואליציוני איננה פסולה כשלעצמה", אמרו אז השופטים. "אולם כאשר לתחומי הסכמה פוליטיים משתלבת הבטחה למתן טובות הנאה חומרית מיוחדת עבור הצטרפות קואליציה (...) מתקיימות בהסכמים אלה עבירות של שוחד". 
 

משכך הסכם קואליציוני בהחלט יכול ליפול בשדה הפלילי ולבוא בעבירה ולהעמיד את החותמים עליו בפני סכנה של העמדה לדין פלילי, אם אכן מדובר במתן תמורה אישית לאחד השותפים להסכם. אינני יודע מדוע ראשי המפלגות המיועדות להצטרף לקואליציה צריכים לקחת את הסיכון הזה על עצמם. אין נפקא מינה אם הדברים נכתבו בכתב או הוסכמו בעל פה: כל זמן שמדובר בטובת הנאה אישית שאיננה כורח פוליטי, קיים החשד לביצוע עבירה של שוחד. ואין ספק שחוקים פרסונליים שבאים להגן על אדם אחד או ארבעה הם בבחינת מתת אסור.
 

על פי פרסומים שונים בתקשורת, יש מקרב ראשי הקואליציה העתידית כאלה שרוצים להכניס להסכם הקואליציוני את הסעיף שנועד למנוע את העמדתו של ראש הממשלה לדין, אם היועץ המשפטי לממשלה יחליט על כך לאחר השימוע. אך נתניהו עצמו איש נבון ומנוסה, הודיע באמצעות מקורביו שכל ענייני החסינות למיניהם לא ייכללו בהסכם הקואליציוני. אבל השאלה היא לא אם הם יהיו בהסכם הקואליציוני כשורה כתובה, אלא אם ראשי הקואליציה יסכימו על כך גם ללא שהדברים יועלו על הכתב. אם הם אכן יסכימו על כך, הם בהחלט נוטלים על עצמם סיכון מיותר ובעייתי.