במשך שנים שמרו שופטי בית המשפט העליון על שתיקה. את שהיה להם לומר אמרו בפסקי הדין. המתקפה חסרת המעצורים על מערכת אכיפת החוק מאלצת את העליונים לצאת כעת למאבק פומבי על ליבת הדמוקרטיה הישראלית. הם נגררים בעל כורחם להגן על מה שהיה פעם, לכאורה, מובן מאליו – עצמאות הרשות השופטת, שהיא מאבני היסוד של משטר דמוקרטי.
את כינוי הגנאי לפרקליטות ולמערכת המשפט “כנופיית שלטון החוק” טבע, למרבה האירוניה ההיסטורית, לא אחר מאשר נשיא המדינה כיום ראובן ריבלין לפני כ־15 שנה בעת ששימש יו”ר הכנסת. הוא תקף אז את המהפכה החוקתית שהנהיג אהרן ברק, וטען כי מדובר בהפיכה של ממש השוללת מהריבון את סמכותו הדמוקרטית. היה זה ריבלין שגרס כי יהיה על הכנסת לגדור את בית המשפט בסייגים ברורים שיגבילו את סמכויותיו ויקצצו את כנפיו. ללמדנו, שהמאבק בין הרשויות החל לפני שנים, וכבר אז היה חריף לא פחות מכפי שהוא היום.
ובכל זאת, הפעם המאבק שונה, בעיקר בשל תכליתו. ח”כ מיקי זוהר מהליכוד הסביר בשבוע שעבר שהוא מקדם את חוק החסינות כדי להגן על חברי הכנסת של הימין מפני גורמי אכיפת החוק שעלולים לתפור להם תיקים כדי לסכל את חקיקת פסקת ההתגברות. וראש הממשלה, שבעבר התחייב לשמור על עצמאות בית המשפט, טוען היום שבית המשפט היה לכל יכול ולפיכך יש לרסן אותו. זו כמובן תמונה מעוותת של המציאות, המעלה את השאלה מיהי הכנופיה האמיתית ומהם המניעים של חבריה.
העובדה שנשיאים ושופטים בדימוס של בית המשפט העליון החליטו להניף דגל שחור מעל יוזמות החקיקה החדשות ולהסיר את גלימת השתיקה שבה הם נוהגים להתעטף, מלמדת על חששם העמוק של בכירי שומרי הסף למעמדה של הדמוקרטיה הישראלית. בהתייצבותם הפומבית הם מעניקים גיבוי הולם לנשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות.
בשני נאומים חשובים שנשאה בעת האחרונה, חיות צומחת לנגד עינינו לא רק כשופטת אלא כמנהיגה הנחלצת להגן על בית המשפט העליון באחד מתקופותיו הקשות. בניגוד לאהרן ברק, שזכה בשעתו לגיבוי משר המשפטים דאז, יוסף לפיד, חיות מביטה ימינה ושמאלה ומוצאת עצמה בבדידות מזהרת. אין להמעיט באומץ הציבורי שהיא מפגינה בהחלטתה לחרוג ממסורת ארוכת שנים ולשבור שתיקה. במקום להתפטר, כהצעתו של השופט בדימוס ברק, היא קוראת תיגר על המערכת הפוליטית המאיימת לשבור את כללי המשחק הדמוקרטיים. למעשה אין לה כל כך ברירה.
בנאום בנירנברג הציבה חיות מראה שחורה בפני מארחיה הגרמנים הנושאים את אות הקלון הקולקטיבי של זיכרון המשטר הנאצי. ואולם במראה הזאת ניבטים גם פניה של המערכת הפוליטית בישראל המבקשת לכווץ למינימום את הביקורת השיפוטית על מעשיו ומחדליו של השלטון. השבוע, בנאום בכנס לשכת עורכי הדין הסירה הנשיאה חיות את הכפפות ותקפה ישירות את ראש הממשלה נתניהו. היא ציטטה מדבריו בטקס השבעתה לתפקידה, ולפיהם הוא מחויב לעצמאות בית המשפט ולשיח מכבד בין הרשויות, ושאלה בצורה הישירה ביותר: מה השתנה?
בפעם הראשונה נשיאת בית המשפט העליון אומרת כי לצד חובתה לשמור על מערכת משפט א־פוליטית, מחובתה להגן על מאזן הכוחות בין הרשויות מפני שינויים מרחיקי לכת שיאיימו על אופייה הדמוקרטי של המדינה. הביקורת הפומבית עשתה את שלה. לאחר נאומה הנוקב, ובעיצומו של הכאוס הפוליטי, נפגש השבוע נתניהו לבקשתו עם חיות ועם המשנה לנשיאה, השופט חנן מלצר, והדגיש את הצורך בשיח מכבד בין הרשויות. גם אם מדובר בצעד פוליטי ציני ומחושב, הוא מוכיח שראשי מערכת המשפט אינם יכולים להרשות לעצמם עוד לשבת על הגדר, ועליהם לאמץ אקטיביזם שיפוטי־ציבורי מסוג אחר. אפשר שלנגד עיניה של אסתר חיות עומדת אזהרתו של מרדכי לאסתר המלכה: “וּמִי יוֹדֵעַ--אִם־לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת”.