שר החוץ אבא אבן האשים את הפלסטינים, כי הם מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. אבן כיהן כשר החוץ בין השנים 1966 ו־1974. במהלך השנים ההן יצאו מפיו עוד שתי התבטאויות שלא נכנסו לשיח הפוליטי. ב־1975, אחרי שפרש מתפקיד השר, אמר בפגישה עם תלמידים בבית ברל, כי אפשר לקיים מדינה בגבולות 67', עם תיקוני גבול אסטרטגיים. עוד הוסיף, כי בדיונים הבינלאומיים על הסדר עם הפלסטינים, מדברים הצדדים יותר מדי על טריטוריה, ופחות מדי על שלום.
חוקר התקשורת פרופ' רפי מן מצא את מילותיו הללו של אבן בידיעת עתי"ם מהתקופה, והעלה אותה בבלוג שלו, "הערות שוליים להיסטוריה". בלעדיו, ספק אם מישהו היה זוכר כי ישראל, באמצעות שר החוץ שלה, כבר הסכימה על מה שהפלסטינים דורשים היום.
עוד לפני שהכנסת פיזרה את עצמה, הרחיקה את "עסקת המאה" מכולנו, ואולי בכלל קברה אותה, הפלסטינים כבר הודיעו כי בכוונתם להחמיצה. הצעת השלום הזו אמורה להיות שונה מכל קודמותיה. בהצעות הקודמות נקבעו קווי היסוד המדיניים של השלום הישראלי־פלסטיני, והצדדים החלו מיד לדבר על יישומם. פתרון בעיית ירושלים, מענה לבעיית זכות השיבה, גבולות המדינה הפלסטינית. התוכנית העתידית חותרת לפתור את הסכסוך מלמטה. המתווך יציע מיזמים לשיקום הכלכלה הפלסטינית ושיפור איכות חייו של האזרח, ואת העקרונות הלאומיים יניח בצד. עזבו את ירושלים ואת ההתנחלויות, אומרים האמריקאים לפלסטינים, בואו נצמיח את המשק. הם מבטיחים לגייס הון מתורמים, שיאפשר לצאת לדרך.
זו הצעה מעניינת, שעשויה הייתה לעבוד יפה בזירה שבה שני המחנות אינם מפולגים בינם לבין עצמם, ושאינה שקועה באמונה דתית אדוקה וסובלת מאמון רופף בין הצדדים הנצים. אבל האמריקאים מתעקשים. הם הכריזו על ועידה בבחריין, שבה יונחו היסודות הכלכליים להצעת השלום שלהם, והחלו לגייס עבורה משתתפים. ייתכן כי הוועידה הזו נדונה למיתה עוד בטרם קמה, בגלל הבחירות בישראל. שהרי איזו ממשלה יכולה לפתוח בתהליך שלום בטרם נבחרה. עוד לפני שנחתה עלינו בשורת הבחירות מחדש, ירקו האמריקאים דם במאמץ לגייס משתתפים רציניים. הרי לא כולם מתלהבים. המוזמנות החשובות ביותר הן מדינות ערב, ובמיוחד נסיכויות המפרץ. סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים כבר הודיעו שיבואו. אין בכך פלא, אלה ידידות הבית הלבן.
אבל נוכחותן אינן מעידה דבר. גם אם יבואו, לך תדע כמה יסכימו לתרום. ונגיד שיסכימו, מי ערב לכך שבאמת יעבירו את הכסף. כבר היו דברים מעולם.
מאז נודע על קיום הוועידה, לפני שבועיים וחצי, פתחו הפלסטינים במאמצי סיכול נמרצים במטרה לייבשה. 13 עשירים פלסטינים שהוזמנו להשתתף קיבלו פנייה מרמאללה - שבעקבותיה יישארו בבית. הרשות לוחצת על מדינות (במיוחד ערביות) שלא יבואו, ואם יבואו, אזי בדרג נמוך. אחת השאלות נוגעת לעמדת ירדן בסוגיה. המלך עבדאללה חושש, כי בהצעה האמריקאית יש מרכיבים שיקדמו את הרעיון שמטפחים חוגי ימין בישראל, ולפיו ממלכתו היא המדינה הפלסטינית. ארמון המלוכה בעמאן כבר איננו בנה המועדף של וושינגטון בעולם הערבי כמו בעבר, ולכן מחויבותו לאמריקאים פחתה מעט.
תכתיבים אמריקאיים
סאיב עריקאת, ראש הוועד הפועל של אש"ף, הסביר השבוע מדוע הצעת השלום האמריקאית איננה מקובלת עליו ועל אבו מאזן. "זו תחנה ראשונה בהחלפת הרעיון 'אדמה תמורת שלום', ברעיון 'כסף תמורת שלום'", פתח עריקאת ראיון עמו בערוץ החדשות הלבנוני אל־מיאדין. "עסקת השלום טרם הונחה על השולחן, כדי שנגיד כן או לא. ולמרות זאת, כל המרכיבים שפתרון קבע צריך לכלול, כבר הוכתבו על ידי הממשל האמריקאי: ירושלים בירת ישראל; ההתנחלויות לגיטימיות; ויש להם הצעת חוק חדשה לקבוע מיהו פליט". עריקאת הודיע כי הפלסטינים לא ישתתפו בפסגה הכלכלית בבחריין, ולא ימנו אחרים לדבר בשמם.
בציוץ בטוויטר, שאותו העלה למחרת, הוסיף עריקאת: "מציעים לפלסטינים אוטונומיה מינוס, ממשל עצמי מינוס, שלום כלכלי מינוס, צמיחה מינוס, ממשלה עצמאית מינוס ומדינה מינוס. אבל ביטחון ישראל והכיבוש - פלוס".
בחזרה לאבא אבן. איש לא בדק לאורך השנים אם גם אנחנו, הישראלים, לא החמצנו הזדמנויות להחמיץ הזדמנויות. הרי כבר אמר מישהו (לא אבא אבן) כי הערבים מבינים רק כוח, והשנים הראו כי אנחנו, הישראלים, מבינים בדיוק אותו דבר.
הצדק על פי הקוראן
לרגל הרמדאן, חבר מקהיר הפנה את תשומת לבי לאירוע שקרה לפני שלוש שנים וחצי בארה"ב. בית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד ארגן תערוכה המבוססת על ציטוטים גדולים לאורך ההיסטוריה. חברי סגל ותלמידים הציעו 150 ציטוטים מכל הזמנים. צוות הספרנים הלך ובדק את מידת האמינות שלהם ואת ההקשר ההיסטורי. לבסוף גובשה רשימה כבת 20 פריטים, שמצאו את דרכם אל קירות הספרייה. "מילים של צדק", היה שם התערוכה.
כל ההקדמה הזו נועדה לספר כי אחד הציטוטים נלקח מהקוראן. זהו פסוק 135 בפרק "הנשים", המטיף למאמין, במילים פשוטות: עשה צדק ורדפהו. תרגומו של אורי רובין לפסוק הזה הוא הבהיר מכולם לקורא העברי, ולכן אביא אותו להלן.
"הוי המאמינים", תרגם פרופ' רובין, "היו נוהגים בצדק והעידו בפני אלוהים, ולו גם נגד עצמכם או נגד ההורים וקרובי המשפחה. גם העשיר וגם העני, אלוהים קרוב מכם אל שניהם. אל תנהו אחר משוגות הלב, פן תיטו. אם תסלפו או תימנעו מלהעיד, הנה אלוהים מכיר את מעשיכם לפני ולפנים".
המאמין נדרש לנהוג בצדק ולהעיד דברי אמת, מאחר שהאל יודע ורואה כל. בהרווארד אמרו על הפסוק הזה כי הוא אחד הביטויים הגדולים של צדק בהיסטוריה האנושית. זהו רעיון פשוט מאוד, ויש להניח כי חשיבותו בהיותו חלק מהטקסט הקדוש למיליארד וחצי מיושבי כדור הארץ. את יסודו של הרעיון תמצאו גם בדיבר התשיעי בספר שמות. "לא תענה ברעך עד שקר". כלומר, לא תעיד דברי בלע שלא היו ולא נבראו, שמא יגרמו להפללתו של חף מפשע.
זה מסוג הסיפורים המחלצים מהישראלי הממוצע אין ספור הערות ציניות. בעיני רבים, אסלאם וצדק אינם הולכים יד ביד. יש חוקרים, חלקם ישראלים, הסבורים כי דת האסלאם טומנת בחובה מרכיבים גזעניים ואלימים, ולכן אין זה מקרה שבחברות האסלאמיות פשו הטרור והרצח. הפולמוס סביב השאלה אם דת האסלאם היא אלימה או שמא דת סובלנית שנפלה קורבן ליחסי ציבור גרועים - הוא ויכוח מורכב, הדורש שימוש בכלים מעולם התרבות, הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה.
הסיבה העיקרית למורכבותו היא העובדה הפשוטה שבכתבי הקודש שלהם יש גם וגם. אפשר למצוא בהם הטפה לאלימות, אבל לצדם מסרים סובלניים לרוב (צום רמדאן, למשל, שיגיע לקצו בעוד ימים מעטים, הוא קריאה להבין את מצוקת הרעב והעני). אינני בטוח שהם היחידים. גם בכתבי הקודש של היהדות והנצרות תוכלו למצוא אותם יסודות הפוכים, וכן בדברי חכמיהם לאורך הדורות.
אז מה יעשה מוסלמי המבקש תשובה על השאלות, האם שימוש בכוח מותר, ומתי? ילך ויתעמק בכתובים. מי שרוצה להסתייע בכתבי הקודש כדי להצדיק מלחמה או מעשה אלימות, ימצא באסלאם את מבוקשו. ומי שירצה להיתלות בה לעשיית שלום - גם הוא ימצא שם את מבוקשו.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל