לא לעת הזאת: כיליד תל אביב, העיר הלבנה, שטופת השמש, השוכנת לחופו של הים התיכון, ירושלים תמיד נראתה לי כמשהו מאיים. סמטאותיה האפלוליות שבהן התהלכו מאז ומעולם כל מיני טיפוסים מוזרים, שיש אומרים ש”סינדרום ירושלים” פגע בהם, הפחידו אותי. ביקרתי בה, לא אחת, גם לפני מלחמת ששת הימים. אני עוד זוכר את הגדרות שנפרשו לרוחבו של רחוב יפו – בקצה המוביל לעיר העתיקה.
אבל הזיכרון הכי קדום שלי מהעיר הוא מביקור בכותל המערבי בתקופה שקדמה למלחמת השחרור. מישהו החזיק בידי והוליך אותי לאורך רחובות צרים מאוד, בין בתים שקירותיהם ידעו ימים טובים יותר, עד שהגענו לקיר הבנוי מאבנים גדולות. מולו ניצבו כמה לובשי שחורים שהתפללו בדבקות רבה. לא חשתי בשום התרגשות למרות שסיפרו לי שאם רוצים שמשאלה כלשהי תתגשם, צריך לשים פתק בחריץ שבין האבנים.
בערב, נלחש באוזניי, מישהו אוסף את הפתקים. אינני זוכר שהתרשמתי במיוחד. כבר אז הרגשתי שיש בסיפור משהו לא אמיתי. גם בגילי הצעיר, הבנתי שמי שאוסף את הפתקים בכל ערב אינו עושה זאת כדי להציגם בפני “בורא עולם”.
בד בבד, כמי שמאוד חרד לגורלו של העם היהודי ומבקש שביתו הלאומי ישרוד לעד, אני מבין את החשיבות במיתוסים שתכליתם ללכד סביבם את העם – וזאת, בעיניי, תכליתו האמיתית של הכותל המערבי שנכבש במהלך המלחמה ב־1967. הוא הפך עד מהרה לסמלה הלאומי של ישראל. עשרות בתים נהרסו כדי להקים את הרחבה המפוארת שלפניו. שועי עולם מובאים אליו כדי לשים פתק בחריצים שבין האבנים הענקיות. לא אחת מתגלגל תוכנו של פתק - וגם, לעתים, צילום שלו - אל דפי העיתונים, כשמדובר באישיות ידועה, ואני לא ממש מאמין שמי שהדליף את תוכנו של הפתק הוא אלוהים.
אבל המעניין הוא שאלה שעמדו בראש ההנהגה המדינית לאחר תום המלחמה לא התעלמו מן המיתוס ההולך ומתהווה. לכן הם טרחו על הרחבת השטח המוניציפלי של ירושלים כמעט בהיחבא. לא בריש גלי. לא בחוק מפורש. ללא דיון ציבורי. וכך קרה שלא רק ירושלים המזרחית, לרבות העיר העתיקה, צורפו לשטחה המקורי של ירושלים, אלא גם 28 כפרים ערביים. וזה היה, לעניות דעתי, מעשה נואל, שעליו כבר שילמנו באין ספור קורבנות שווא, כיוון שהערבים שהתגוררו בכפרים האלה קיבלו תעודות זהות כחולות; מה שאפשר תנועה חופשית בכל רחבי המדינה, דבר שנוצל, לא אחת, לרעה.
רק בשנת 1980 נזכרו בהנהגת המדינה שלירושלים אין, למעשה, כל מעמד מיוחד בחוק. העובדה שירושלים הפכה לסוגיה שנידונה במשא ומתן בין ישראל למצרים הטרידה את מנחם בגין, וזה היה הרקע לחקיקת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. יוזמת החוק, ח"כ גאולה כהן, ביקשה לעגן בחוק את גבולות העיר, אולם זה לא קרה באותו שלב. רק בשנת 2000, בעת שאהוד ברק היה ראש הממשלה, תוקן חוק היסוד ונקבעו בו גבולותיה המוניציפליים של ירושלים. כמו כן, נקבע בתיקון לחוק שאסור לפגוע בכל דרך בגבולות אלה. סעיף זה בחוק גם הפך לסעיף הכי משוריין בספר החוקים הישראלי. רק ברוב של 80 חברי כנסת אפשר לשנותו.
כך או כך, יהיה מקום ביום מן הימים לשקול אם יש מקום בבירת ישראל לעשרות כפרים ערביים. מה שנראה ב־1967 לראוי, אפשר ואין לו מקום בימינו אלה. האופוריה הייתה אז רבה, וזה היה טוב לאותה העת. לא לעת הזאת. ריקוד הדגלים המסורתי בוודאי לא יעבור בכפרים האלה.