המרוץ לגלימה: השבוע נודע מפיו של נתן אשל שתיק המשפטים היה קרוב לבצלאל סמוטריץ' יותר מכפי שחשבנו. לאותו סמוטריץ' שהצהיר כי הוא רוצה להשתית כאן מדינת הלכה ולהחזיר את ימי התפארת של מלכות בית דוד ומלכות שלמה, לא פחות ולא יותר. דבריו היו כסמרטוט אדום אל מול פני האומה.
את הדברים הללו השמיע סמוטריץ' בעוד ההתלבטות באשר לזהות שר המשפטים אצל בנימין נתניהו וסביבתו נמשכת. נראה כי ברגע שפלט את ההזיה הזו מפיו הוא הפסיד את ההזדמנות האחת והיחידה להתמנות לתפקיד הנחשק בעיניו.
תפקיד שר המשפטים מעולם לא היה חשוב באמת, משום שהסמכויות העליונות והקובעות בקשר להעמדה לדין ובקשר לחוקיות פעולות הממשלה והארגונים שלה נמצאות בידי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה ולא בידי השר. מאידך שר המשפטים תמיד היה מגדלור מוסרי וערכי, בדרך כלל כלוחש העיקרי הראשי על אוזנו של ראש הממשלה ומורה דרך ונבוכים לממשלה כולה.
סמוטריץ' לא קורץ מהחומר הזה. הוא לא מגדלור מוסרי או ערכי על פי אמות המידה הנהוגות בימינו ובחברתנו. לכן לא היה סיכוי שיצליח בכהונתו. אני מעריך שהוא היה מקומם עליו לא רק את מערכת המשפט אלא גם את עובדי משרד המשפטים, ואולי היינו עדים למחאה לא אלימה מסוג חדש, שבה עובדי משרד ממשלתי מנסים להתנער מהשר שלהם.
אני מניח שאם היה מתמנה או אם יתמנה בעתיד, יצופו געגועים לשרת המשפטים היוצאת איילת שקד, שעל אף שהיא שמרנית וריאקציונרית, היא לפחות נבונה ויודעת להלך בין הטיפות ובין הבריות. אם בוחנים את מעשיה בשנות כהונתה, נראה שהיא הרבתה לדבר ומיעטה לעשות: היא לא העבירה את חוק יסוד "החקיקה", לא קידמה חוקה, לא סיפחה אפילו סנטימטר אחד מיהודה ושומרון והרבתה להיטיב את השירות המשפטי לאזרח. גם "פסקת התגברות" מתונה או עוצמתית היא לא חוקקה, והמינויים שמינתה לבית המשפט העליון דומים למינויים שעשו קודמיה. שקד לא עשתה מהפכה בבית המשפט העליון. קשה לי להאמין שאני מוציא מתחת למקלדת את המשפט הזה, אבל כשאני חושב על סמוטריץ' אני מתגעגע לשקד.
החנפנות משתלמת
נוהגים לומר שחנופה לא הזיקה לאיש, בעיקר במגזר הפוליטי. נראה שח"כ אמיר אוחנה, שזכה השבוע למינוי שר משפטים זמני בממשלת המעבר, יכול לאשר את האמירה הזו, משום שעיקר תהילתו בחנפנותו.
חוץ מאשר הלל למנהיג הליכוד והתקפות לא משכנעות על המערכת המשפטית, הוא לא הראה שום סיבה טובה שבזכותה קיבל את המינוי הנחשק. גם המקום שאליו הגיע ברשימת הליכוד - 19 במספר - אינו מקפיץ אותו באופן אוטומטי לכהונה סביב שולחן הממשלה. יש בו אומנם ייחוד, שהוא השר הראשון שמגיע מהקהילה הלהט"בית, אך מתברר שהקהילה הזו הרבתה לבוז לו והביעה את חוסר שביעות רצונה מתפקודו בכנסת.
כששומעים אותו מתבטא נגד היועץ המשפטי לממשלה ונגד בית המשפט העליון, דבריו אינם משכנעים לא רק את השומעים. נדמה שהוא עצמו לא משוכנע בהם. הוא גם לא מכיר את ההיסטוריה המשפטית ואת עקרונות היסוד של מדינת ישראל, ומרבה לשגות בעניין זה. התיעוב שהוא מפגין כלפי הרשות השופטת נראה כמו מסיכה לא אמינה, שנועדה לרצות את אדוניו שכלל לא בטוח שהם רוצים בה.
כך שעם כל הכבוד, גם אוחנה איננו מגדלור מוסרי וערכי. הוא לא ראוי לתפקיד הזה, אם כי מבחינתו של ראש הממשלה מדובר במהלך מתוחכם שמפגין ליברליות כלפי עם ועולם. כמו רבים אחרים אני מעריך שמדובר במינוי זמני, וממילא בממשלת מעבר יכולותיו להשפיע על המערכת המשפטית אפסיות, כך שנזק גדול הוא לא יכול לגרום. הוא ייבחן בעיקר בנזקים שלא יגרום.
שלום הציבור
"שי ניצן התבלבל: תפקידו של פרקליט המדינה הוא לסנגר על המדינה כשם שתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה הוא - כמה חתרני - לייעץ משפטית לממשלה", כתב עמית סגל על רקע דברי הפרידה שהשמיע שי ניצן באירוע הפרידה מהשרה איילת שקד, שבהם ציין - ובצדק - שלא תמיד הוא ואנשיו ראו עין בעין עם השרה.
מי שהתבלבל הוא סגל: לפרקליטות המדינה, שבראשה עומד היועץ המשפטי לממשלה, יש תפקיד דואלי. מצד אחד הם הפרקליטים של מדינת ישראל ומייצגים אותה בבתי המשפט הן בהליכים הפליליים והן בהליכים האזרחיים, ומצד שני הם גם פרקליטי הציבור.
השאיפה במדינות דמוקרטיות היא להשיג הרמוניה בין הממשלה לציבור, אך במקרים שבהם הרצונות מתנגשים, תפקיד פרקליטות המדינה הוא לייצג את האינטרס הציבורי הרחב ולא את המדינה. בכל מקרה של סתירה בין הציבור לבין הממשלה, העניין הציבורי גדול יותר מהעניין הממשלתי. לא קל להבחין בין השניים, אך לקבוע באופן גורף שתפקידם של הפרקליטים ושל היועץ המשפטי לממשלה הוא לסנגר תמיד על המדינה, זו טעות בהבנת הנקרא ובהבנת המציאות.
אומנם תוארו של היועץ המשפטי לממשלה מרמז כאילו על תפקידו, אך התואר הזה הוא שיבוש לשוני שהתקבע במעבר שבין תקופת המנדט להקמת המדינה. במקור נקרא נושא התפקיד "הפרקליט הכללי", והוא אמור לייצג את האינטרס הציבורי הרחב ולאו דווקא את האינטרס הממשלתי הצר. על הרקע הזה מתנהלים משנותיה הראשונות של המדינה מאבקים סמויים וגלויים בין הפוליטיקאים לבין היועצים המשפטיים לממשלה. הפוליטיקאים בעיקרון אינם אוהבים פקידים בעלי עצמאות מחשבתית וחופש פעולה, אך הדמוקרטיה אוהבת זאת.
למרבה הצער ולמרות המלצות רבות, מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה על שלל מחויבויותיו להגן על הציבור ולא רק על הממשלה לא נקבעו עדיין בחקיקה. הפוליטיקאים פשוט נרתעים מכך. אך מעמד זה נקבע אף נקבע בהחלטות ממשלה ובאינסוף פסיקות של בית המשפט העליון. עוד יגיע היום שבו על פי המלצת ועדת המשפטנים בראשות מאיר שמגר, יחוקק גם "חוק היועמ"ש". עד אז כדאי שעיתונאים פוליטיים ומשפטיים ישננו היטב מהו המצב הקיים משפטית ואידיאולוגית בישראל כמדינה דמוקרטית ולא יידבקו למצב הרצוי בעיניהם ויהפכו אותו בהבל פה למצב הקיים.