עזיבת מנכ"ל משרד רה"מ יואב הורוביץ ממחישה את האווירה בבלפור

זה התחיל בשדה הפוליטי והדביק מהר מאוד את כל היתר. בבחירות 2015 הרוח החיה בקמפיין היה ראש הממשלה, אבל היו לו עוד כמה יועצים.

היו שם אהרן שביב המוכשר, אפילו דידי הררי. אנשים בעלי שם ורוח קרב שהגיעו לישיבות צוות בפטיו בבלפור וסייעו לנתניהו לחדד את הססמאות, לתרגט את המסרים לקהלים שהוא רוצה. בבחירות האחרונות, כל סביבת היועצים הזו אפילו לא הוזמנה. נתניהו ניהל לבדו את הקמפיין. הוא צריך מסביבו את מי שיעשו את דברו, פועלי ביצוע מוכשרים, ציניים, מלאי הומור, זריזים על המקלדת של טוויטר, שכותבים מהר תסריטים לדיגיטל. אבל את המסרים קבע רק איש אחד.
 

גם בלשכה כבר הרבה שנים שאין ממש יועצים בעלי עמוד שדרה, שיכולים לעצור את ראש הממשלה מלעשות דברים שהוא עצמו עלול להצטער עליהם. התחלופה גבוהה. כמעט כל מי שהיה שם ועזב (ולא הפך לעד מדינה נגדו או נגד רעייתו) לא מסתכל לאחור בגעגוע. רוב העוזבים הבינו שעוד מעט וההסתבכות תירשם על שמם, וברחו. 
 

הורוביץ העריץ את נתניהו. הם הכירו זה את זה בסיירת מטכ"ל, והורוביץ ראה בו מנהיג דגול. בשיחות שקיים במהלך השנים האחרונות דיבר על הראייה המדינית שלו ועל כישוריו להנהיג את המדינה. הוא ליווה את נתניהו שנים רבות, גם כשהיה איש עסקים בעולם הרכב. היחסים בין השניים היו אינטימיים, מקצועיים, אבל יחד עם זאת שמר הורוביץ על עמוד שדרה. העזיבה הזו, שלושה חודשים לאחר שקיבל מינוי של קבע כמנכ"ל, מלמדת על מחלוקות לא קלות עם הבוס, שרוצה מעתה משהו אחר. לא צוות ייעוץ מקצועי אלא פועלי ביצוע. הוא המחליט והם עושים, לא שואלים שאלות. 
 

אחרי שגילה שגם בשדה הפוליטי אפשר להסתדר ללא יועצים, נתניהו מעביר את שיטת העבודה הזו ללשכת ראש הממשלה. נדמה שהוא מאס באנשים שמשיאים לו עצות, שממליצים לו מה נכון ומה לא נכון לבצע בשדות המשפטיים־פוליטיים, ואולי גם בקבלת החלטות כבדות של ממש בניהול המדינה. נתניהו לא מאזין לסובבים אותו גם כשהוא יודע שהם נאמנים לו ורוצים בטובתו. החשדנות פשטה, ולכן רק אחד יקבל מעכשיו החלטות. היום עובדים עם נתניהו בעיקר אנשים צעירים מאוד, שלא יכולות להיות להם שאיפות להחלפתו ושאינם משיאים עצות. הם בעיקר עושים את מה שדורשים מהם. מה שעבד בפוליטי, אולי יסייע גם בניהול המדינה.
 

בקמפיין של מועד ב' קיבלו בכחול לבן שלוש מתנות שהם לא היו יכולים להתפלל לטובות מהן. הראשונה היא שבירת תדמית הווינר של ראש הממשלה. מצביעים שמתלבטים מחפשים תמונת ניצחון. נתניהו סיפק אותה לאורך שנים. הוא ראש הממשלה. הוא ניצח שלוש פעמים ברצף. תחושת הניצחון סוחפת ומשכרת. כעת, לראשונה זה עשור, ניתן לקבוע כי נתניהו הפסיד בבחירות. מי שמניב 35 מנדטים ולא מצליח להרכיב ממשלה, הפסיד. המטרה בבחירות היא הרכבת ממשלה. ב־2009 הפסיד נתניהו במנדט לציפי לבני, ובכל זאת הרכיב את הממשלה. הוא ניצח בענק, ולמשך עשור שלם. תדמית הלוזר דבקה בלבני. 
 

את המתנה הזו צריכים למנף בכחול לבן, אם הם רוצים לסדוק את תדמיתו. זה שנים מתלבטים יריביו של נתניהו באיזה אופן לנהל קמפיין מולו. הם חוששים שמתקפה חריפה פוגעת בציבור הבוחרים שלו ומבריחה אותם. המסר שלהם צריך להיות אחר: "בחרתם נתניהו כי האמנתם בו. אתם לא הבעיה, אלא הוא. הוא לא מצליח לממש את הכוח שנתתם לו לתוצאה פוליטית. הוא לא יכול". 
 

המתנה השנייה היא אביגדור ליברמן. הוא מצטייר כעת כאויב הגדול ביותר של החרדים. ככל שליברמן יוחרם על ידי החרדים, ככל שליברמן ידבר על מדינת הלכה, צריכה כחול לבן למתן מסרים, ולהרחיק את הדיון מיאיר לפיד. ליברמן הוא האיום הגדול, לפיד יכול להיות שותף. זה מסר קשה, כי בעוד ליברמן רק דיבר עד כה ומנע הקמת ממשלה, לפיד מימש כשר אוצר, והזיכרון של החרדים ארוך. הפיוס בין לפיד לבין החרדים הוא כלי מרכזי למימוש יכולת פוליטית ולהקמת קואליציה. המסר לא פשוט, לא בטוח שיצליח לשכנע, אבל חובה עליהם לנסות אותו: "ליברמן הוא המכשול הגדול, הלא־מתפשר, עם לפיד ניתן יהיה להגיע להסדרים".
 

מתנה שלישית היא מתחום הכלכלה. בתחילת קמפיין הבחירות האחרון אמר לפיד לחבריו ביש עתיד, עוד בטרם האיחוד, כי לאופוזיציה קשה מאוד לנצח בבחירות כשהמצב הכלכלי טוב. ובאמת, תחילת 2019 נראתה בסך הכל בסדר גמור. אלא שעכשיו מתחילים לדבר על הגירעון ועל הצורך בקיצוץ רוחבי, אפילו ללא כנסת. כשממשלה יוצאת לבחירות עם קיצוץ רוחבי, זו הזדמנות לאופוזיציה. זו מתנה שקשה להשתמש בה לקמפיין, אבל כשהבור באוצר המדינה מעמיק וישראל הולכת למערכת בחירות שנייה בשנה אחת, היא לא תסולא מפז לאופוזיציה, ושר אוצר לשעבר יהיה חייב לתרגם את הנתונים הכלכליים - שהם יותר גרועים מחידת היגיון לכלל הציבור - למונחים של הארנק הישראלי.
 

מתפקדי מפלגת העבודה הם ציבור תמים ומיואש. המרחק מהשלטון כל כך הרבה שנים גורם להם תמיד לטעות ולהחליט את ההחלטות הלא נכונות. כמה פעמים דיברנו על קדירת המים הרותחים שבה מבשלים את ראשי המפלגה. הם עשו שם תורנות. מי שזכה בהנהגת המפלגה הזו לא קיבל לשכה אלא ערכה לשהייה והישרדות במים הרותחים. 
 

תמיד צוירו מתפקדי המפלגה כמי שעושים עוול לראשי המפלגה הנבחרים. מפלגה אוכלת ראשיה. הפעם היחידה שהמפלגה איחרה את המועד שבו היא מקיאה את ראשה הייתה בקדנציה הנוכחית של אבי גבאי. גבאי שבר שיאים, אפילו את זה של אהוד ברק שפירק את העבודה כשעמד בראשה, רק כדי לשמר את ממשלת נתניהו השנייה. 
 

גבאי שרף את המפלגה והפיל אותה על חבריה, כפי שהבטיח שיעשה בשיחה ההיא עם איתן כבל, שאותה חשף בנאום הפרוצדורה הנרגש בוועידה האחרונה. תמות נפשי? שאל גבאי. אם כך, אתם באים איתי. 
 

מועד ב' של הבחירות פותח למתפקדי המפלגה הזדמנות בלתי חוזרת לתיקון. האם יתפתו חברי העבודה שמחפשים תמיד משיח תורן חדש, לאפשר ליאיר גולן לעשות עליהם אודישן בשידור חי? הוא קצין מוערך, עם שורה של נאומים מרשימים, וראיון מצוין ב"עובדה" של אילנה דיין. רזומה דומה מדי לזה של גבאי טרם נבחר לראשות המפלגה; או שאולי יבחרו המתפקדים בטורקים הצעירים מהמחאה החברתית סתיו שפיר ואיציק שמולי - פרלמנטרים ותיקים ומעולים, אך ללא אפיל של הנהגה לאומית; או שאולי יחזרו שוב לעמיר פרץ ואהוד ברק ויאפשרו להם מועד ג'. לכל אחד מהם רזומה מוכר עם כישלונות ידועים, הצלחות מיוחצנות, פרישות מהמפלגה וקאמבקים אינסופיים.