הנה סיפור קצר משנות ה־50. סבי וסבתי גידלו פרד במשק שהיה להם בשדה יעקב שבעמק יזרעאל (מושב של אנשי “הפועל המזרחי”). לימים קנו טרקטור ורצו למכור את הפרד. בוקר אחד נסע סבי לחיפה, פגש בדרך חבר מכפר יהושע וסיכם למכור לו את הפרד. בערב, כשחזר הביתה, סיפרה לו סבתי בשמחה שהצליחה למכור את הפרד לשכן. מה עושים עכשיו? מי יזכה בפרד? הסכימו שני הקונים ללכת ל”דין תורה”. איך נגמר הסיפור ומה הכריע הרב, את זה זקני העמק כבר לא זוכרים. כך או כך, הפרד עבר להתגורר אצל השכן. אומרים שעבודה הוא לא נתן, אבל אכל לא מעט קש.
 
הסיפור הזה יכול לשמש מרצים למשפטים המחפשים דוגמאות ל”עסקאות נוגדות במיטלטלין”, אבל הוא גם מלמד שבעבר הלא מאוד רחוק, דין תורה היה סוג של הליך בוררות מוסכם על דתיים ושאינם דתיים. אפשר ללמוד ממנו משהו גם על כברת הדרך שעברו מאז היהדות ונציגיה המוצהרים, ההופכים את התורה קרדום לחפור בה. 
 
שר התחבורה החדש, בצלאל סמוטריץ’, שכבר הכריז על רצונו שמדינת ישראל תתנהל על פי משפט התורה, מסרב להתחייב לאפשר עבודות של הרכבת בשבת. אבל סמוטריץ’ לא לבד. סוגיות של דת ומדינה עולות בעת האחרונה כמעט בכל הקשר. העיתונאי ינון מגל פתח בקמפיין נגד תוכנית הבישול הפופולרית “מאסטר שף” משום שמבשלים בה גם אוכל לא כשר; בפסח האחרון הסכימה הרבנות הראשית שבבתי חולים יוקמו “מתחמי חמץ” בפיקוח מאבטחים (!) לטובת חולים הזקוקים לכך; כמה חיילים בודדים התבקשו, בלחצם של שכנים, לפנות דירה ששכרו בנימוק שהם מתנשקים בחדר המדרגות ולבושים בחוסר צניעות. זה קרה ברמת גן, לא בבני ברק; נהג אוטובוס של אגד שימש “שומר מידות” מטעם עצמו וסירב להעלות צעירה שלבשה מכנסיים קצרים מדי לטעמו. חבל שנהג האוטובוס, “מוביל הדרך”, שכח ש”דרך ארץ קדמה לתורה”.
 

המכנה המשותף למקבץ הדוגמאות האקראיות האלה הוא המהפך התודעתי שעובר המרחב הציבורי במדינת ישראל. זו לא “הדתה־שמדתה”. זו השמדת הליברליות והסובלנות המתחייבות בחברה מודרנית, רב־תרבותית ומגוונת. ביקום פוליטי מקביל מתנהלת בימים אלה מערכת בחירות לכנסת. יו”ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, מנסה לרכוב על גבו של המאבק לרסן את החרפת המתח שבין מדינה יהודית לדמוקרטית. ייתכן שליברמן, פוליטיקאי ציני שבעבר שיתף פעולה עם החרדים, מנצל את החשש החילוני כדי לקושש למפלגתו עוד כמה קולות. אבל ייתכן שזו גם ההזדמנות האחרונה לעצור את הסחף שמוביל מיעוט קטן, אבל נחוש בחברה הישראלית. 
 
מתברר שלא מעט יהודים שכחו מה זה להיות יהודים. הם לא הפנימו את דברי חז”ל שטבעו את הביטוי “שבעים פנים לתורה”, הרבה לפני שהתברר שיש חמישים גוונים של אפור. למרבה הצער, נושאי הדת ופוליטיקאים הרואים בהם “שותפים טבעיים”, מצמצמים את המעיין התרבותי והרוחני העצום של המורשת היהודית לנתיב אחד צר (וכידוע, כשאין הפרדה בין הנתיבים, הסכנה להתנגשות חזיתית גוברת מאוד). לי עצמי בכלל לא מובן מה כל כך “טבעי” בשותפות עם מפלגות חרדיות לא ציוניות, שלא מכירות בערך השוויון, שטוענות כי יהודים לא אורתודוקסים מובילים לחורבן היהדות, שמתנכרות לגרים ומתייחסות לערבים כאזרחים סוג ב’. עכשיו המפלגות החרדיות דורשות לבטל את האיסור על הפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי. יהודי מימי הביניים “החשוכים”, לו הזדמן לביקור בישראל של ימינו, לא היה מזהה את היהדות הקטנונית והמאובנת שהתפתחה בחסות המערכת הפוליטית במדינת ישראל. 
 
במצב הדברים הנוכחי, יש להכיר בכך שישראל נתונה בעיצומה של מלחמת עצמאות תרבותית. כל מי שמשלה את עצמו שישראל היא דמוקרטיה כהלכה בהשגחת בג”ץ, עלול למצוא עצמו בקרוב מאוד חי בתיאוקרטיה להלכה ולמעשה בהשגחת בד”ץ.