חזרתו של ברק לפוליטיקה מחדדת את הכשל העיקרי של כחול לבן

נתניהו יודע את האמת. הכישלון שלו בהרכבת הממשלה הוא שהביא את בחירות ספטמבר. הדרישות של אביגדור ליברמן אולי היו העילה, אבל האחריות היא של בעל המנדט. כחול לבן כרגיל איחרו לסמן את האשם, והקמפיינר הכי מוכשר זיהה את ההזדמנות להכתים את כחול לבן, ובעיקר את בני גנץ, בהליכה לבחירות כשיש לכאורה אופציה ריאלית לבטלן. אחרי הספינים על הטרדה מינית ופריצה לטלפון הנייד, הספין החדש הוא שגנץ אשם בבחירות. 
 

ראשי כחול לבן צריכים לשלוח זר פרחים גדול לאהוד ברק, שברגע אחד הצליח להסיט את הדיון מסדר היום שרצה נתניהו. אבל עכשיו הם צריכים להתמודד עם האתגר שברק מציב בפניהם.
 

קמפיין הבחירות לכנסת ה־22 התחיל דווקא ביום שבו ניסה נתניהו לסובב את מחוגי השעון לאחור ולבטלן. הניסיון המסורבל להביא לביטול פיזור הכנסת העיר את מערכת הבחירות המנומנמת: ביום אחד שבר גנץ את שתיקתו, וברק קפץ למים. אחרי שש שנים של גלות בטוויטר, הוא חזר למערכה עם סכין מושחזת בין השיניים, והרבה מאוד רעב. ברק נכנס לזירה, אך לא מתיימר מיד לרוץ לראשות הממשלה. הוא מנסה לחזור ללבו של הציבור מלמטה. 
 

לברק יש הישג אחד מרכזי: הוא הפוליטיקאי היחיד (שחי בינינו) שניצח את נתניהו ושלח אותו לפסק זמן פוליטי, ב־1999. במסיבת העיתונאים שקיים הקפיד לציין כי הוא מכיר את נתניהו 50 שנה, ברגעי שיא ושפל. נתניהו יודע שברק מכיר אותו הכי טוב. עד כה היה ברק האיש היחיד שהצליח להוציא את נתניהו משלוותו. דווקא משום כך היה מעניין לראות שהימין קיבל את ריצתו של ברק בשמחה מופגנת, בעוד בשמאל־מרכז התקבלה מסיבת העיתונאים בשקט יחסי. בימין רואים בברק את מי שיכול להוציא את מצביעי הימין מאדישותם. נתניהו לא הצליח לשכנע שגנץ, יעלון ואשכנזי הם שמאל, וכעת הוא בונה על כך שהוא יצליח למתג את ברק כ"שמאלן ידוע", שנוא ומעורר סלידה. 
 

ברק מעורר הרבה מאוד אמוציות, בשמאל ובימין. הלהט שבו חיים רמון ושמעון שבס מדברים ומצייצים נגדו הוא מהות ההבדל בינו לבין גנץ. על הרמטכ"ל ה־20 אין הרבה מה לומר, בעיקר לא נגדו. הוא איש טוב, תכול עיניים, תוכו כברו, לטוב ולרע. ברק מעורר רגשות, וזה אולי מה שחסר למועמד רלוונטי לניצחון. השמאל זוכר לברק את הנזק שגרם לתהליך השלום, רמון זוכר את האינסטרומנטליות של ברק, את העובדה שהמטרה מקדשת את האמצעים גם במחיר פגיעה בקולגות, בשותפים, ובוודאי ביריבים. כשם שהימין מתעורר ונדרך, כך גם מי שליוו ועבדו עם ברק. עוד נשמע לגביו סיפורי אלף לילה ולילה. לרמון יש כרכים מלאים, והוא ישמח לבוא לספר - רק תזמינו.
 

ברק דיבר בחום על ראשי כחול לבן מבלי שהזכיר את השם גבי אשכנזי, יריבו המר. מר יותר מנתניהו. בשיחות סגורות אומר ברק כי הוא מכיר ביכולותיו, ונראה כי המטרה העיקרית - סילוקו של נתניהו מהבית ברחוב בלפור - גורמת לו להניח את כלי המלחמה נגד מספר 4 ברשימת כחול לבן. 
 

ברק בחושיו המחודדים עלה בקלות על הכשל העיקרי שיש לרמטכ"ל ה־20, מי שעומד בראש הקוקפיט של כחול לבן: היעדר תשוקה ורעב לנצח. ביום רביעי דיברו שניהם לציבור, בהפרש של שעתיים. גנץ בסוג של ריחוק, שלא לומר נמנום, ברק ברעל של מנצחים. תשוקה היא כוח השכנוע הגדול ביותר בחיזור, וכמו ביחסים בין בני אדם, כך גם בבחירות. רצון, נחישות וחתירה למגע עם הבוחר, עם היריב הפוליטי, יביאו ניצחון. ברק תאב ניצחון. כדי לנצח את נתניהו צריך את התשוקה של נתניהו לנצח. בפעם השמינית שהוא רץ הוא עושה זאת כמו בפעם הראשונה. לברק יש את האקס פקטור הזה. שנים בעולם העסקים ומבט מן הצד על המערכת הפוליטית חידדו אצלו את החושים הרבה יותר מכל נציגי האופוזיציה. וצריך לזכור: את מה שיודע ברק על המערכת הפוליטית בישראל, גנץ עוד לא התחיל ללמוד. 
 

ברק יודע שהוא נכנס לשטח אש. שהליכוד כבר הכין עליו תיק קמפיין עבה. הטיעונים ממוחזרים, ושמענו אותם בשנים האחרונות, ככל שברק הגביר את מתקפות הטוויטר שלו על נתניהו. החל מקרן וקסנר המפורסמת ששילמה לו 2.5 מיליון וחצי דולר, מבלי לדווח מהו נושא המחקר שביצע, דרך הקדנציה הקצרה שלו כראש הממשלה, כישלון המו"מ עם הפלסטינים, הנכונות לרדת מרמת הגולן, הנסיגה החפוזה מלבנון, הנבואה שלא התגשמה כי אסד ייפול תוך שבועות בודדים, תיק העמותות, השותפות עם נתניהו בממשלתו השנייה, וזוהי רק רשימה חלקית. 
 

אבל ברק, בניגוד לגנץ־אשכנזי־יעלון ולפיד, לא מתרגש. מבחינתו, הפרשות הללו הן המנוע שיכול רק להטעין אותו הלאה. הוא לא מצפה לקבל ציון טוב ממחנה חנה בבלי ולא מאבירי שלטון החוק. הוא רוצה ניצחון, ומנצחים צריכים לדעת להילחם, להתלכלך ולהיפצע. בסיבוב האחרון שלו בפוליטיקה, ברק מוכן ומגיע ללא פחד. שיעור חשוב עבור רבי־האלופים שסיימו רק את הטירונות בדרך לאימון המתקדם במועד ב'.
 

במסגרת תוכניתו להגדלת גוש המרכז־שמאל, ברק לקח שלוש דמויות שבקלות יסומנו על ידי צייצני הימין כ"שמאלנים". הראשון הוא יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל שמותג כשמאלן כבר לפני שלוש שנים בנאומו החריף בערב יום השואה, שבו אמר: "מה שמפחיד אותי בזיכרון השואה הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, ומציאת עדות להם פה ב־2016". כל ההבהרות לא סייעו. הנאום חרץ את גורל הקריירה הצבאית שלו, והאיץ את החלטתו להיכנס לפוליטיקה. 
 

ברק גייס גם את פרופ' יפעת ביטון, ששנים מנסה את מזלה בכניסה למערכת הפוליטית. שמה נפסל בידי ראשי כחול לבן למשרת מבקרת המדינה בשל מה שהם כינו "שמאלנות" וקשרים עם הקרן החדשה לישראל. השם השלישי הוא קובי ריכטר, הרוח החיה מאחורי "דרכנו", V-15 לשעבר, והקמפיין שקרא לפני הבחירות האחרונות לכל ראשי המרכז־שמאל להתאחד. זה הצליח חלקית. את ברק וציפי לבני ראשי כחול לבן לא לקחו, וכעת מנסה ריכטר להיכנס עם ברק לכנסת, ועל הדרך השניים מנסים לשכנע גם את לבני להצטרף. 
 

ברק רוצה את לבני איתו. בעת קיום מסיבת העיתונאים לבני קיימה ביקור בבחריין, כמו כדי להזכיר לציבור שהיא נמצאת בזמן הנכון ובמקום הנכון - במקום הכי קרוב לארומה מדינית - השקת "תוכנית המאה" של טראמפ. לבני מרגישה מחוזרת, ומועד ב' של הבחירות יכול להיות גלגל ההצלה הפוליטי שלה. האם תצטרף? בינתיים היא נהנית מהחיזור.