הבחירות הקרובות, זמן קצר כל כך לאחר הקודמות, הן שערורייה של ממש. התעללות באזרחי ישראל. לראש הממשלה יש בעיות משפטיות ואחרות, שכבר פורטו ונדונו עד אין קץ בתקשורת, והוא החליט לפתור אותן על חשבוננו. הוא הרי אינו מכניס ידו לכיסו ואין לו בכלל ארנק, אז הוא מכניס יד לכיסנו. המיליארדים שיעלו הבחירות הם כסף של אזרחי ישראל, בדיוק כמו כסף חמגשיות המזון, אבל הרבה־הרבה יותר.
ועם ישראל שותק. אין הפגנות, אין מחאות המוניות בבלפור, יש אפתיות. התרגלנו. הוא חינך אותנו. והשאלה שעולה היא: מדוע בכלל ניתנות לו האפשרות והסמכות להתנהג כך? מדוע לא למנוע זאת בחוק? ראו מה קרה: הנשיא ריבלין הטיל על נתניהו, ראש המפלגה שזכתה בבחירות האחרונות בהכי הרבה קולות, להקים ממשלה, אף כי מותר לנחש שהיה מעדיף להטיל על מישהו אחר. ראש הממשלה כשל במשימה. הוא אינו הראשון בהיסטוריה של ישראל שזה קורה לו. אפילו לבן גוריון הגדול זה קרה בכנסת הראשונה. אבל בעוד שמי שזה אירע לו בעבר עשה את המהלך המתבקש וההגון והחזיר את המנדט למי שנתן לו אותו, לנשיא, הוליד מוחו הקודח של נתניהו פתרון אחר: בחירות חדשות, יעלו כמה שיעלו. מה, זה כסף שלו?
אני סבור שצריך לתקן את חוק יסוד: הממשלה, באופן שימנע ממי שכשל בהרכבת ממשלה אחרי בחירות הפעלת טריקים ו”גניבות”. כיוון שבעבר אף מועמד לא נהג כמו ביבי, נפער עתה בעניין זה “חור הקורא לתחמן”, וזה רע. התיקון בחוק יכפה על מועמד לראשות הממשלה שלא הצליח להקימה, להחזיר את המנדט למי שנתן לו אותו – נשיא המדינה – שיטיל את התפקיד על חבר כנסת אחר. ורק אם הנשיא יחליט ויודיע שאין מוצא מהמצב שנוצר ואין יכולת להקים ממשלה, יוחלט בכנסת על בחירות חדשות. בתקופה שבין בחירות לבין הקמת ממשלה, הנשיא הוא בעל הבית ובעל הסמכות להחליט כיצד לפעול.
אילו היה נתניהו מחזיר את המנדט לנשיא, היה ריבלין יכול גם ללמוד מאחד מקודמיו, הנשיא השישי חיים הרצוג. בבחירות לכנסת ה־11 ב־1984 קיבל המערך בראשות שמעון פרס 44 מנדטים, והליכוד בראשות יצחק שמיר - 41 בלבד. הרצוג הטיל את הקמת הממשלה על פרס, שעליו המליצו 60 חברי כנסת לעומת 54 שהמליצו על שמיר. פרס לא הצליח לרכז רוב, והנשיא החליט לחרוג מהמקובל ומסמכותו הרשמית ולהתערב. הוא תיווך בין שני היריבים והצליח להביא להקמת ממשלת אחדות ברוטציה – חצי קדנציה פרס ראש הממשלה וחצי שמיר. על אף היריבות האישית והמפלגתית, זה עבד לאורך כל הקדנציה. היריבות בין נתניהו לגנץ פחותה מהתהום שהייתה פעורה אז בין שמיר ופרס.
ואי אפשר לסיים בלי אהוד ברק שקפץ לפתע למי המדמנה הפוליטיים. אותו בכלל קשה להסביר. מדוע לא נכנס למרוץ לפני הבחירות הקודמות? הרי להיטותו לחזור למגרש הפוליטי אינה סוד - או כדברי גבי אשכנזי, “הוא מתחמם על הקווים כבר כמה שנים” - והבחירות הקודמות היו לכאורה ההזדמנות האחרונה לעשות כן. אבל אני כבר מזמן נלאיתי מלפרשן את ברק. מה שכן אומר הוא: ברק ייקח לא מעט קולות מכחול לבן, ובכך הוא עלול להמליך עלינו את ביבי לעוד קדנציה. ומי יודע, אולי גם להיות שוב שר הביטחון שלו.