תחושת האפליה של יוצאי אתיופיה תלווה את הליכוד לאורך דורות

ממש בימים אלה לפני 60 שנה, ב-8 ליולי 1959, הוזמנה ניידת לבית הקפה "רוזוליו" שבשכונת ואדי סאליב בחיפה, על מנת לרסן אדם שתוי שהיה מעורב בתגרה שהתפתחה בבית הקפה. במהלך ההתערבות של כוח המשטרה באירוע, נורה אז ברגליו תושב השכונה יעקב אלקריף שהיה מעורב בתגרה. 
 

בעקבות הירי, התפתחו במקום מהומה גדולה ועימות אלים בין תושבי השכונה והשוטרים, ורק בעזרת כוח משטרה מתוגבר שהגיע לסיוע נרגעו הרוחות למספר שעות, כשבמהלך אותו לילה הופצו שמועות שקריות שיעקב אלקריף הפצוע נפטר מהירי. השמועה "הציתה" שוב את השכונה, ואלפים מתושבי ואדי סאליב יצאו לשכונות המבוססות בכרמל ה"אשכנזי" והחלו לשרוף מכוניות, לפגוע ברכוש, לנפץ חלונות ראווה, לבזוז חנויות ולחסום כבישים, כשבדרך גם דאגו לפגוע בסמלי השלטון של מפא"י, כמו בנין ההסתדרות וסניף מפא"י בחיפה. במהלך המהומות הללו נפצעו כ-20 שוטרים ומספר זהה של מפגינים נפצעו ונעצרו. כעבור יומיים התפשטו המהומות לישובים נוספים שבהם היה ריכוז גדול של יוצאי צפון אפריקה כמו ב"ש, מגדל העמק וטבריה.

בעקבות המהומות הללו הוקמה אז ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני, שבמסגרת עבודתה התמקדה בעיקר בטענות הקיפוח והאפליה בתחומי העבודה, הדיור ואפשרויות הקידום של עולי צפון אפריקה. אירועי ואדי סאליב הותירו צלקת עמוקה וכואבת בלב שלטון מפא"י והפכו לסמל האפליה והקיפוח. מדובר בצלקת שלא הגלידה עד ימים אלה, כשאירועי ואדי סאליב בקיץ 1959 הפכו לעמוד ענן שחור שהמשיך לרחף מעל ראשו של הממסד המפאיני"קי ולסמל של תחושות האפליה והקיפוח של בני עדות המזרח - תחושות שהולידו ב-1971 את תנועת "הפנתרים השחורים" שעוררה מחדש את הקיפוח, התסכול ותחושות האפליה שהצטברו לאורך השנים.
 

מימי ואדי סאליב ב-1959 לימים אלה, תחושות הקיפוח, התסכול והאפליה מלוות מזה זמן את בני העדה האתיופית, בצירוף האירועים הטרגיים שבהם נהרגו ונפגעו בני העדה מירי שוטרים. מעבר לעובדה שהם הפכו לאות קין על מצחה של החברה הישראלית, הם יצרו כאן זעם רב מלווה ביצר נקמה, שהביא להתפרצויות אלימות, שגם הן לא זכו לתשומת לב ראויה, עד להתפרצות של השבוע האחרון, כשהשד האתיופי יצא מהבקבוק במלוא עוצמתו וזעמו הותיר מדינה שלמה בפקקים ופעורת פה, לנוכח האלימות כמוה לא ראינו במחוזותינו.
 

לפתע כולם למדו להבין ולדעת שהדור השני והשלישי של בני העדה האתיופית הם כבר לא אותם אתיופים נחמדים, צנועים, שקטים וביישנים שסופגים הכל, כפי שזה הצטייר כאן לאורך השנים. לפתע נוכחנו לראות שהתסכול והזעם המצטבר יצרו כאן תשתית מאורגנת ומתוכננת של האלימות הזו, באמצעות סלעים, אבנים, בקבוקי תבערה, עם יצר נקמה ושנאה יוקדת שלא יודעת רחמים וגבולות - עובדה שמחייבת טיפול שורש מיידי בבעיה, לא באמצעות ועדות וססמאות ולא בהבטחות שאין להן בסיס.

בשלב הראשון, חובה לקרב באופן מיידי את בני העדה האתיופית למשטרה, מה שצריך לבוא לביטוי קודם כל בגיוס מסיבי של בני ובנות העדה האתיופית למשטרה. אם הם טובים לצנחנים, לגולני ולגבעתי, אין סיבה שהם לא יתאימו למשטרה.
 

במקביל, יש צורך בטיפול מיידי בצעירים/ות בני הדור השני והשלישי של העלייה האתיופית שלא זוכים לתשומת הלב ולטיפול הראוי והנכון לאורך שנים,

כאשר לצד זה במשטרה, במוסדות השונים של המדינה, ובכל אתר, משרד ומקום שברשות המדינה חובה לרענן ולשנן את כללי ההתנהלות כלפי בני העדה האתיופית. במקרים מסוימים יש אפילו לנהוג באפליה מתקנת, וקודם כל לעקור מקרב הציבור הזה את תחושת האפליה והקיפוח, הזעם, התסכול והמרירות שהופכים  להיות "אש תמיד", שתלווה בעתיד את שלטון הליכוד לאורך דורות, כפי שרבים מבני עדות המזרח לא שכחו ולא שוכחים למפא"י ההיסטורית, (העבודה של ימים אלה) את שנות החמישים והשישים ותקופת המעברות, שבה נוצרו בקרב רבים תחושות הקיפוח, האפליה והתסכול שחלחלו לדור השני ולדור השלישי.
 

החידלון, ההזנחה וההתעלמות הממושכת מבעיות ודרישות בני העדה האתיופית, כמו השתיקה הרועמת של ראש הממשלה והשר לביטחון פנים ברגעי האמת, כשמדינה שלימה הייתה במצור של פקקים ואלימות, מחזקים את התחושה שהתופעות של השבוע האחרון ימשיכו ללוות אותנו עוד ימים רבים.