בתחילת השבוע נעצרה כוכבת הריאליטי ליהיא גרינר על ידי שוטר תנועה בזמן שהחזיקה את הטלפון הנייד בזמן נהיגה. בעוד הוא רושם לה דוח, גרינר צילמה את עצמה מבטאת את תסכולה מהתקרית בצירוף אמירות כגון "למה השוטרים במדינה הזאת דפוקים?", "תימני קטן שנראה כמו התחת שלי", "אתה איטי רצח, יש לאנשים חיים, לא כמו שלך".
בלי לחשוב אולי העלתה גרינר את הסרטון כסטורי עבור 130 אלף העוקבים שלה באינסטגרם. חמש דקות מאוחר יותר, כשהתעשתה והבינה את פוטנציאל הנזק, מחקה את הסרטון. זה היה מאוחר מדי. כמצופה מסרטונים מסוג זה, הוא הפך לוויראלי וזכה למאות שיתופים.
גרינר אינה הדמות המפורסמת הראשונה שהתמכרה לשיתופים. במרץ 2015, ביום הבחירות, פורסם בדף הפייסבוק של ראש הממשלה בנימין נתניהו הסטטוס "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים". מובן שדבריו עוררו סערה בקנה מידה ישראלי ואף בינלאומי, ועל פי ההערכות - זה מה שדחף את מצביעי הליכוד להגיע לקלפיות.

# # #
מה עומד מאחורי הדחף שלנו לפרסם הרגשת תסכול ברשתות החברתיות? ומה בעצם נותנים לנו אלפי עוקבים זרים מחוסרי פנים?
שיתוף של מידע אישי מעורר את אזורי התגמול במוחנו. עצם השיתוף של מידע אישי מהווה סוג של פורקן ומביא להקלה נפשית. שיתוף של מחשבות והרגשות עם אחרים גורם לעוררות באזורי מוח הקשורים בתגמול, בפרט שיתוף של הרגשת תסכול. שיתוף זה נמצא יעיל ומרגיע גם אם לא קיבלנו פתרון לבעיה. יש לנו צורך אינהרנטי, מובנה, שאנשים יידעו מה אנחנו חושבים ואיך אנו מרגישים לגבי דברים. מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד העלה שבין 30% ל־40% מהשיחות הבינאישיות שאנו מקיימים מוקדשות לחשיפה ושיתוף של מידע אישי, בעיקר שיתוף של הרגשות שליליות (הילדים הרגיזו אותנו בבוקר, הבוס עצבן אותנו, חיכינו שעה בתור בקופת חולים).
תחושת הסיפוק משיתוף מידע אישי מועצמת ברשתות. המעניין הוא שאנו משתפים מידע אישי לא רק כאשר מדובר באנשים קרובים אלינו או שאנו בוטחים בהם באופן מיוחד, אלא עם כמעט כל מי שמוכן לשמוע. יתרה מזו, שיעור גבוה של אנשים יעדיפו לשתף מידע אישי עם אדם שפגשו לראשונה, תופעה המכונה "הזר ברכבת" ומועצמת ברשתות החברתיות. שם לא מדובר רק על אדם זר, ארעי וחולף, אלא על אלפי זרים. כאשר מדובר על כמות גדולה של עוקבים, התגמול מהשיתוף גדל משמעותית. 
אנו לא משתפים כי אכפת לנו ממה שאחרים חושבים. זה אולי יישמע מפתיע, אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב, אנו לא משתפים מידע עם אדם כדי לשמוע את דעתו, או כדי לקבל את עצתו, אף שזה מה שאנו נוהגים לומר לעצמנו. הסיבה האמיתית לשיתוף היא המיקוד בעצמי, קבלת תשומת לב וקשב המופנה אלינו. במחקר שבחן את תחושות הסיפוק במצב שבו אנשים דיברו ואדם בצד אחר הנהן בלי לענות, הרגשת הסיפוק הייתה גבוהה יותר בהשוואה למצב שבו האדם השני הגיב מילולית על הנאמר. 
עצם העובדה שהקשב מופנה אלי חשוב יותר מהתגובה, וזה חלק מרכזי מהקסם של השיתוף בסטורי. לא רק שאני מקבל תשומת לב ללא צורך להקשיב לדברי האחר, אני מקבל אותה ממספר אנשים בו־זמנית, מה שמעצים את ההנאה ומעלה במידה ניכרת את תחושת החשיבות העצמית.
תשומת הלב הזו ממכרת, בפרט עבור אנשים מפורסמים שזקוקים לאהבת הקהל ושואבים ממנו את זכות הקיום שלהם. הפידבק והתגובות המיידיות מספקים תחושת קיימות ומעודדים התמכרות המזכירה התמכרות למשחקי מחשב ואפילו לסמים. וכך, אכן, הודתה גרינר בסטורי: "כשיש לי סערה אני משתגעת וישר פונה לסטורי ומשתפת. זו מחלה". זוהי גם הסיבה שאנשים מעלים סטורי מספר פעמים ביום. ממש כמו הזרקת הרואין. זה מספק להם את ההרגשה שהחיים האישיים שלהם חשובים ומעניינים. 
הרשת מעודדת "לא לחשוב". מוחנו, יצירת הפאר של מיליוני שנות אבולוציה, אינו מורגל לסביבה הדיגיטלית ולא התאים את עצמו לקצב התפתחות הטכנולוגיה. בעת הצפה רגשית, כפי שחוותה גרינר, יש קושי לעצור ולהביא בחשבון את ההשפעה העצומה שיש לשיתוף ברשת. השיתוף מתבצע מול המסך ללא נוכחות פיזית של קהל בסביבה. זו גם הסיבה לריבוי ביטויי האלימות בסביבה הדיגיטלית. כשאנו יושבים מול מסך, למרות הידיעה השכלתנית שיש אדם בצד האחר, יש לנו קושי להפנים זאת מבחינה רגשית. ככלל, ככל שיש יותר חוצצים בין האדם לבין ההשלכות של מעשיו, מידת ה"רוע" עולה. כל גורם סביבתי המרחיק אותנו פסיכולוגית מהאובייקט יהפוך אותנו לפחות אנושיים.
בעולם הדיגיטלי, גם כשאנו מזוהים עם הפרופיל שלנו, מתקבלת הרגשת אנונימיות. מהפרספקטיבה של מוחנו, העובדה שאנו מצויים מאחורי המסך מובילה לחשיפה מוגברת של תכנים אישיים ואינטימיים, שלא בהכרח היו נגלים בהיעדר התווך של המסך. רבים מגיעים לרמות של חשיפה עצמית בלי להעביר את הדברים סינון, באופן שמעולם לא עשו בסביבתם הפיזית. גולשים רבים אף מתוודים על חטאים ובגידות וחושפים פרטים אינטימיים שלא חלקו עם איש. 
מימוש פנטזיות של האגו: האנונימיות המעושה הזו מאפשרת לממש פנטזיות של האגו שאיננו מסוגלים לממש בחיי היומיום. בחלק מן המקרים פנטזיות אלו הן ביטוי לאותם חלקים שליליים שיש בכל אחד מאיתנו, אותם חלקים שלא יקבלו לגיטימציה אצל רובנו בחיי היומיום, ולרוב אינם קבילים מבחינה חברתית. לכן אנשים אומרים ועושים ברשת דברים שלא היו אומרים או עושים בעולם ה"פנים־אל־פנים" שלהם.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה