אתמול צוינו 70 שנים לסיום מלחמת השחרור, שנחרתה בזיכרון של רבים מהישראלים כמלחמה שנכפתה עלינו על ידי צבאות ערב, שעות לאחר ההכרזה על המדינה. גם היום, עשרות שנים אחרי, למרות התקווה לשינוי המצב, נראה כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה. חלק ממדינות ערב השכנות וערביי ישראל ממשיכים לסרב להכיר במדינת ישראל.

שאלת עתיד ארץ ישראל המנדטורית הובאה לפתח האו”ם ב־1947 על ידי האימפריה הבריטית, שהבינה ששני העמים החיים בחבל ארץ זה אינם יכולים להגיע להסכמה על עתיד הארץ. קביעה זו של הבריטים מעמעמת את ההבנה של היישוב היהודי בארץ ישראל, וגם את ההבנה של ממשלת הוד מלכותו, שמי שלא הסכים לעתיד משותף היו הערבים. מחקרים רבים מתקופה זו מעידים כי היישוב היהודי הסכים לקבל את העובדה שהערבים הם חלק מהסדר כלשהו, למשל בהסכמת היישוב היהודי לתוכנית החלוקה בנובמבר 1947. מנגד, היו אלו ערביי הארץ ומדינות ערב השכנות שניסו לסכל החלטה זו.

העובדה שמלחמת השחרור הישראלית נחלקת לשניים - גם היא נשכחה מרוב השיח הציבורי הישראלי. החלק הראשון שהחל מיד עם קבלת החלטת האו”ם היה המלחמה על הבית, ואילו החלק השני שהחל לאחר הכרזת העצמאות, במאי 1948, עם פלישת צבאות מדינות ערב, היה מלחמת שחרור הארץ. חלקה הראשון של המלחמה היה חלקם של ערביי ארץ ישראל המנדטורית, והוא כלל ניתוק היישובים בארץ, מלחמה על הצירים ועוד. רק עם פלישת צבאות ערב קיבלה המלחמה את מעמדה ההיסטורי. הקטנת חלקם של ערביי ארץ ישראל בפרוץ מלחמת השחרור, ועובדת היותם המתנגדים המרים ביותר לחלוקת הארץ, למול האדרת פלישת מדינות ערב לארץ ישראל והאשמתן בתוצאות המלחמה, משאיר בידי המתנגדים לקיומה של מדינת ישראל את היכולת להמשיך ולעמעם את ההיסטוריה.

ב־20 ביולי 1949, עת חתמה אחרונת המדינות הערביות על הסכם שביתת הנשק עם מדינת ישראל, נדמה היה שבשלה העת להסכמי שלום. זו לפחות הייתה כוונת הוגי ועידת הפיוס בלוזאן שבשווייץ. האו”ם הטיל על ארצות הברית, צרפת וטורקיה לקדם את הפיוס בין מדינת ישראל למדינות ערב. ועידת לוזאן התנהלה כמה חודשים באמצעות שיחות לא ישירות בין הצדדים, ובסופה הגיעה למבוי סתום. אז התקבעה אמת היסטורית רשמית שלפיה מדינת ישראל דחתה הסדר עם מדינות ערב. אלא שניסיון מדינת ישראל לקבל הכרה זועק מכל מסמך שפורסם שנים אחרי הוועידה. בקשתה של מדינת ישראל הייתה אחת - הכרה מלאה בעובדת קיומה ושלום סופי - בטרם תעסוק בשאלת הפליטים, הגבולות הסופיים ומעמד ירושלים. גם אמת היסטורית זו התעמעמה.

לצערי, הנרטיב של מדינות ערב והערבים השתרש בלבבות חלק מהישראלים ועמעם את האמת ההיסטורית. לצד ניסיוננו לשאת את משא האבות המייסדים ולהמשיך ולקיים את מדינת ישראל משגשגת, תמיד דבקנו בחובה לעשות הכל כדי לחיות בשלום עם שכנינו, וכך עלינו להמשיך לעשות. 

הכותב הוא חוקר של הסכסוך הישראלי־ערבי במחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת בר־אילן