המקום של כולם: בהיותי ילדה ונערה נהגתי ללכת לכותל בשבועות ובתשעה באב. בימים אלה הייתי מגיעה כחניכה בתנועת הנוער בני עקיבא. ברחבה התאספו רבבות של חניכות וחניכים שגדשו את המקום. אני זוכרת את עצמי עומדת בעזרת הנשים, מנסה לעקוב, ללא הצלחה, בתוך ההמולה של הרחבה, אחר אחד מבין עשרות המניינים שהתקיימו בו־זמנית בעזרת הגברים. שני האירועים הללו כללו לילות ללא שינה והסתיימו בעייפות רבה מהולה בתחושת החמצה.
הצום של תשעה באב, יחד עם חוסר היכולת שלי למצוא את מקומי ברחבה, העמיקו את שאלת מקומו של המקדש וחורבנו בתודעה הלאומית שלי כנערה דתית ישראלית. האם באמת יש בי געגוע לבית המקדש ולקורבנות שהוקרבו בו? הרי ייתכן שבבית המקדש עוד יותר לא הייתי מוצאת את מקומי, אם אינני מוצאת אותו כעת ברחבת התפילה. הזכרתי לעצמי אז שהצום הוא לא על חורבנו הפיזי של בית המקדש, הרי יהודים המשיכו לצום גם בימי בניינו של בית המקדש השני.
הצום נקבע לאחר חורבן בית המקדש הראשון, ובכל זאת לא בטל בימיו של השני, מתוך הבנה שלא עצם קיומו של בית המקדש הוא העיקר, אלא הערכים שהוא מבטא, כפי שמסביר לעם הנביא זכריה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת־רָעַת רֵעֵהוּ אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל־תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת־כָּל־אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם־ה'" (זכריה ח', ט"ז־י"ז).
הצום נקבע לאחר חורבן בית המקדש הראשון, ובכל זאת לא בטל בימיו של השני, מתוך הבנה שלא עצם קיומו של בית המקדש הוא העיקר, אלא הערכים שהוא מבטא, כפי שמסביר לעם הנביא זכריה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת־רָעַת רֵעֵהוּ אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל־תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת־כָּל־אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם־ה'" (זכריה ח', ט"ז־י"ז).
בית המקדש של בני ישראל בבניינו היה חריג לעומת בתי מקדש אחרים, בני הזמן, שבהם היו פסלים של האלים, אשר להם הקריבו זבחים ומנחות. מקדש ה' היה מקדש ללא העיקר, ללא דמות האל שזקוק לאילים וזבחים. המקדש נועד לבטא את הערכים של משפט וצדקה העומדים ביסוד חיי הקהילה והחברה היהודיים. את התפקיד הזה יכול למלא המקדש בחורבנו בצורה מוצלחת יותר, שכן אין כל צורך בעבודה פולחנית כדי לבטא ערכים אלו. הפסוק "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו, פרק נ"ו, פסוק ז') מעיד כי יכולה להיות רחבה שאין בה מקדש, אין בה היררכיה, אין בה פולחן; יש בה רק את האדם מול קיר חרב. בתור נערה שהגיעה לכותל לא יכולתי לחוש זאת ונותרתי מנותקת ומרוחקת מן המקום.
בשנים האחרונות שבתי לפקוד את רחבת הכותל, והפעם לא בשבועות ובתשעה באב, אלא מדי ראש חודש. הפעם הייתה חוויה שונה לחלוטין: אני עומדת עטופה בטלית, מתפללת את התפילה במניין של נשים שמקיפות אותי וקוראות בתורה. חלקי בתפילה צלול וברור, אינני מחפשת עוד אחר קולות עמומים מעבר למחיצה, ויש לי קיום משלי. לפתע המקום החרב, הלא שלם, שהוא כולו זיכרון מהדהד, המעורר דמיון לפולחן שהתקיים בעבר, התברר לי כסמל האולטימטיבי לערכים של העם היהודי שהם לא בית מקדש מפואר עם עולות וזבחים, אלא מקום תפילה פשוט לכל העמים; לנשים ולגברים, לילדות ולילדים, שמחפשים את המחבר ולא את המפריד, ונותנים רשות זה לזה להיות במקום של החורבן ושל התקומה. כך עלינו לשמר את זה.
הכותבת היא חברת הנהלת ארגון נשות הכותל