ימים אלה, “בין הזמנים”, הם חופשת הקיץ של תלמידי הישיבות. עבור המערכת הפוליטית זהו מרחב הזמן שבין סגירת הרשימות למועד הבחירות, שבמהלכו נוהג נתניהו לסגור את הדילים הפוליטיים שמהווים בסיס הכרחי לקואליציה שיקים אחרי הבחירות.
לאחר שכשל במלאכת הרכבת הממשלה והוכרזו בחירות חדשות, נחשפו הסכמי הקואליציה והתברר כי נתניהו והליכוד נעתרו לדרישתן של המפלגות החרדיות לבטל את איסור ההפרדה בין גברים לנשים במקומות ציבוריים. על פי פרסום ב”כאן חדשות”, סיכמו הצדדים כי הממשלה תתקן את החוק בתוך 90 יום, כך שיהיה אפשר להפריד בין גברים לבין נשים במתן שירותים ציבוריים, בלימודים ובאירועים. ההפרדה לא תיחשב אפליה לפי החוק ותבוטל הזכות להגיש תביעה אזרחית בלא הוכחת נזק או תובענה ייצוגית בגין הפרדה על רקע דתי. הליכוד הכחיש. החרדים לא.
פסיקת בית המשפט המחוזי בנצרת, שאסר לקיים אירוע בהפרדה בפארק העירוני בעפולה, עוררה את הדרישה לשנות את החוק גם בקרב נציגי הציונות הדתית. שר התחבורה, בצלאל סמוטריץ’ מ”ימינה”, כרגיל הקולני והבוטה ביותר, תקף את פסק הדין, את השופט, את היועץ המשפטי לממשלה ואת מערכת המשפט כולה (אבל ננזף רק על הדברים שהטיח בראש הממשלה, שלפיהם כל “הטרלול” הזה התרחש במשמרת שלו). במילים אחרות, סמוטריץ’ סבור שמערכת המשפט מרימה ראש, וזה הזמן להכות בה בכף של D9.
בעתירה שנייה שהוגשה על ידי ש"ס קבע בית המשפט המחוזי כי העירייה רשאית לנהוג כראות עיניה. בכך סלל את הדרך לקיומו של האירוע בהפרדה. קביעתו של בית המשפט העליון כי השופט המחוזי עאטף עיילבוני פעל בחוסר סמכות, ופסילת פסק דינו, התקבלה מאוחר מידי, תרתי משמע. כך או כך, הסערה הבאה כבר בדרך. בשבוע הבא צפוי להתקיים מופע מוזיקה לגברים בלבד בחסות עיריית חיפה. לאלה התוהים מה אכפת לחילונים כיצד מבלים החרדים, ובאיזו זכות מונע מהם בית המשפט לבלות כהלכה, יש להציג תחילה את העובדות: הפרדה בין גברים ובין נשים זוחלת ומתנחלת כנורמה לגיטימית במרחב הציבורי הישראלי: בבית שמש יש רחובות שבהם מקצים מדרכות לנשים, ובירושלים יש אוטובוסים שבהם נוסעים בהפרדה, כשהנשים יושבות כמובן מאחור.
חגיגות יום ירושלים התקיימו בהפרדה בחסות העירייה. בהופעה של האמן יונתן רזאל בעיר רחובות הוצבו מחיצות בין גברים ובין נשים. רזאל הופיע בצד של הגברים, והנשים צפו בו מהצד. במוסדות אקדמיים הוקמו מסלולים נפרדים לחרדים, בטיעון הדחוק ששילובם התעסוקתי תלוי בהפרדתם. ועוד לא הזכרתי את ההתנגדות לשירות משותף בצה”ל. גולת הכותרת של חוסר השוויון היא הדרתן של נשים מייצוג פוליטי במפלגות החרדיות. ההגמוניה הגברית החרדית סיכלה כל ניסיון של נשים חרדיות להקים מפלגה, ובהמשך כשל גם מרד הנשים שהכריזו: “לא נבחרות, לא בוחרות”.
ההפרדה לעולם פוגעת בנשים. הן משלמות את מלוא המחיר, נדחקות הצדה או נסוגות לאחור. פעם אחר פעם פסק בית המשפט העליון כי נפרד לא יכול להיות שווה. הוועדה הממשלתית, שבחנה את הדרת הנשים במרחב הציבורי, קבעה כי התופעה הזאת "מערערת את הנחות היסוד שעליהן מושתת המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל המכיר בערכו האנושי של האדם באשר הוא אדם". המלצת הוועדה לאסור כל הפרדה במרחב הציבורי אושרה לפני כחמש שנים בהחלטת ממשלה. מותר לבקר ולחלוק על פסק דינו של השופט יונתן אברהם, אבל יש להכיר בכך שהאינטרס הציבורי מחייב להנהיג שוויון גם בקרב קהלים שאינם רואים בו ערך. כסף ציבורי אינו יכול לממן אפליה, והמרחב הציבורי חייב להיות מרחב מוגן, פתוח ונגיש גם לנשים. כל מי שמנסה להציג את הנורמה השוויונית ככפייה חילונית אינו מבין שעומק ההדרה כעומק ההפרדה ושחובה להציב גדר בדיוק בנקודה הזאת שבה נשים מוסיפות להיות נוכחות־נפקדות.
ועוד הערה: תומכי ההפרדה בשם העיקרון “חיה ותן לחיות” הם המתנגדים הראשונים לכל יוזמה שנועדה להפריד בין דת למדינה.