בישראל ייערכו בחירות חוזרות בעוד כשלושה שבועות. בספרד כנראה גם כן, ואולי גם באיטליה. גם בגרמניה ובבריטניה אין ודאות שהממשלות הנוכחיות יחזיקו מעמד. או שבמקומות האלה התפוררו הקואליציות או שהממשלות הן במשבר פנימי מסוג אחר (בבריטניה לממשלה המכהנת של בוריס ג'ונסון רוב של אחד!), אך ייתכן שמה שמתרחש לנגד עינינו הוא בכלל תסמין לדעיכת עצם השיטה המפלגתית ששלטה עד כה בעולם הדמוקרטי.
היסטוריית המפלגות היא קצרה יחסית. אומנם תמיד היו מחנות, נאמנויות לשליטים או לדת וקליקות — גם באתונה העתיקה שבה נולדה הדמוקרטיה, גם ברומא העתיקה, וגם בממלכת יהודה של בית שני, שבה קבוצות שונות רבו על המשמעות הנכונה ליסודות האמונה היהודית שהעניקה לדמוקרטיה את ערכיה המוסריים ואת עליונות החוק. ואולם מפלגות פוליטיות בעלות בסיס אידיאולוגי משותף, ארגון פנימי ממוסד וכללים שקובעים את החברות נולדו בבריטניה רק בשלהי המאה ה־18 ובמקומות אחרים, כולל בארצות הברית ובאירופה, זמן קצר אחרי כן. יש אומנם מפלגות גם במדינות לא דמוקרטיות כגון סין הקומוניסטית, איראן, וייטנאם וכמה מדינות אפריקאיות, אבל שם הן שלוחות של השלטון. גם אלוהים איננו בוחר את השלטון.
ישראל מיומה הראשון הייתה מדינה רבת מפלגות, חלקן המשך למפלגות במוסדות הציוניים או לתקופת המנדט הבריטי, והן זאב ז'בוטינסקי בכתביו ודוד בן גוריון אחרי כינון מוסדות המדינה עמדו על הקושי שנובע מכך ליציבות השלטון, אך לא זה ולא זה חזו בוודאי אף בחלומותיהם הקודרים ביותר את ממדי התופעה הזאת, קל וחומר שאחדות מהמפלגות הנ"ל מייצגות בעיקר אינטרסים שבטיים גלותיים (ש"ס ותמונת התשליל שלה, ישראל ביתנו). כרגע יש בישראל מפלגת ימין־מרכז גדולה אחת, הליכוד, ומימינה לה ערב רב של שברי מפלגות שתכופות לובשות צורה ופושטות צורה (אה, איפה המפד"ל של פעם?), ומהצד השני, כחול לבן, שאיננה אפילו מפלגה, שזרעי הפירוד והפירוק טבועים בה מיום היווסדה, ושמשמאלה שאריות של כאילו מפלגות.
תופעות דומות מאפיינות היום גם מדינות אחרות בעולם הדמוקרטי: בצרפת, המפלגות הוותיקות משמאל ומימין בקושי צפות מעל פני השטח, כשהמחנה ההיולי של הנשיא מקרון מזה והתנועה הימנית הקיצונית של מארין לה פן מזה מנסים לתפוס את החלל הריק; בגרמניה, המפלגות הדמו־נוצרית והסוציאל־דמוקרטית נאבקות על חייהן מול "הירוקים" והימין הקיצוני של "אלטרנטיבה לגרמניה" (שזו עצמה גם עלולה להתפורר); באיטליה אין זכר למפלגות הדמוקרטיות מימין ומשמאל, ובמקומן נאחזות בשלטון שתי קבוצות פופוליסטיות, האחת בעלת נטיות ימניות קיצוניות והשנייה ללא כל מצפן אידיאולוגי פרט לאנטי־ממסדיות. באמריקה, הפיצול וההתפוררות אומנם מתרחשים עדיין בתוך המסגרות המפלגתיות הקיימות, אך הניגודים בתוכן מסכנים באופן ממשי את המשך קיומן.
יכול לשאול מישהו: "אז מה אם המפלגות ייעלמו, הרי היו בהן לא מעט תופעות שליליות, של עיוותים ושחיתויות, והן עצמן לא נהגו תמיד בצורה הכי דמוקרטית או נאמנה לדרכן?", הביקורת מוצדקת, בוודאי בחלקה, אך מולה עומדת העובדה שללא מפלגות שהבוחרים בהן מעניקים הן לשלטון והן לאופוזיציה את הלגיטימיות שלהם, הדמוקרטיה הופכת לפארסה, ואילו "בחירות ישירות" בנוסח גרמניה הנאצית, רוסיה הסובייטית, סין הקומוניסטית ומשטר האייתוללות באיראן, הן כלי להנצחת השלטון בידי אלה שמקיימים אותו, ברוח החזות המפלצתית של "1984" של ג'ורג' אורוול.
סוציולוגים ומומחים למדעי המדינה שיחקרו את הסיבות לניוון שיטת המפלגות בעולם הדמוקרטי ישאלו בוודאי אם המפלגות המסורתיות נשאו בתוכן את גורמי דעיכתן או שאולי גישותיהן האידיאולוגיות והפוליטיות שוב אינן רלוונטיות לבעיות שהעולם של היום מתמודד איתן. או אולי להפך, כלומר, שבמרבית המדינות הדמוקרטיות במערב, רוב האוכלוסייה פשוט סבורה שהמצב תקין כמות שהוא ואין עוד מקום לגופים פוליטיים שמטרתם לחולל שינויים או לקדם אג'נדות מסוימות, וכן שממילא אפשר להביע דעות גם באמצעות הרשתות החברתיות? העתיד יראה אם נגזר שהמצב הנוכחי אכן מבשר את סוף עידן המפלגות.